היום באיחור. ככה זה כשמבלים...
היום על הבחינה בחרסינה. גם סיפור מהעבר הרחוק מאד מאד.
הילדון שלי (זה שיצא מן הבטן לפני המבחן במיקרובילוגיה אוראלית) היה בן מספר חודשים ספורים. אני אמא צעירה ומאד מאד לא מנוסה. הראשונה עם ילד בין חברותי. אינטרנט- אין. תקופת בחינות? יש ויש!
באותו זמן, בעלי שיחיה פורש למילואים. כמובן במקום רחוק ולא נגיש. הילדון חוטף נזלת וחום. אני חוטפת ג'ננה. בפני עומדת בחינה בחרסינה. כדי לדעת להכין כיתרי חרסינה, לומדים באופן מעשי להכינם (דוקא נחמד ונעים!) וכן חומר תאורטי. החומרים המרכיבים את החרסינה. דברים כאלה. (משעמם טיכו)
אני יושבת כמיטב יכלתי ומשננת את תפקיד הפלדספאר (מן חומר). הילדון משתעל, יונק ואני לבד, לבד לבד. לא מסתדרת.
הגיע יום הבחינה. השכמתי קום, לקחת את שנינו במונית למטפלת. במונית? כי לא נהגתי אז. והמטפלת: כמיטב הטפשות של הורים לא מנוסים, בחרנו מטפלת מדופלמת מאד (נו...) דוקא במרכז ירושליים. הרחק מהבית. לא סתם הרחק. אל דירתה מובילות עשרות מדרגות, להקלה בשימוש בעגלה.
את הדרך לבחינה, עשיתי כבר באוטובוס, מחמת הקמצנות.אוטובוס 19 ממרכז העיר להדסה נסע לאיטו. לא החמיץ אף רמזור אדום. קצרת נשימה פרצתי לאולם הבחינה. אנשי ועד הסטודנטים (כמו ועד כיתה) ביקשו להשאר באולם לאחר שיסתיים זמן הבחינה, לשמוע הודעות. אז נאנחתי על בזבוז הזמן. לא ידעתי כמה חשובות יהיו הודעות אלה! החילותי למלא את הטופס. זמן הבחינה עמד להסתיים. עברתי שוב ושוב על הטופס, עד שממש נמאס לי, ויצאתי החוצה, לחכות להודעות הועד. הרגשתי ששכחתי משהו. משהו חשוב! אולי הגז בבית? אולי המנורה? חלילה החלב השאוב? התרחקתי משאר חברי הכיתה. אני בעיקרון אינני משוה תשובות בסוף בחינה (תמיד נידמה לי שכתבתי משהו לא נכון ואני נלחצת. למה לי?) סוף סוף יצאה המורה לחרסינה מן האולם. חזרתי למקומי, ולחרדתי גיליתי מה שכחתי. ועל כך, בפעם הבאה.
|
תוכן ההודעה:
|
