נראה לי ששנינו במשבר גיל השלושים. השבוע בן זוגי הגיע כל יום מאוחר בגלל פרזנטיציה שיש לו היום בעבודה(פעם בשבועיים) וכן יצא מוקדם בבקרים.(כך שאני פיזרתי את הילדים בבוקר ולא הוא כבדרך כלל) עכשיו שלח לי האיש אימייל שהוא רוצה להתחיל חוג קראטה. השיחות שלנו הם בדד אנד . אני מותשת מארבעה ימים שבהם יצא מוקדם מאד וחזר מאוחר, הוא מותש בגלל הפרזנטציה שלו , אני בעצבים עליו והוא אומר כמה אני לא מפרגנת לו. רק המחשבה על עוד יום לאסוף את הילדים, לבדר אותם אחה"צ , להכין ארוחת ערב, לקלח ולהשכיב גורמת לי לרצות לבכות. אני מתפרקת! הבוקר התעוררתי בלי קול ותהיתי מה אני לא מסוגלת לומר שגרם לי לאבד את קולי. הבנתי! אני מתפרקת! בא לי לברוח ליום יומיים לאי בודד. איך זה שכל כך קשה לי להיות כמה ימים עם הילדים שכל כך אני אוהבת אותם?? למה זה מרגיש לי מטלה ועול, ולא פשוט אהבה וחיבה אינסופית?
|
תוכן ההודעה:
|