רוצה לשתף. לא כ"כ מבחינה רגשית, אלא מבחינה טכנית, שיהיה לאחרות מידע שלי היה חסר.
לא הריון ראשון, הריון רצוי ומשמח. אולטרסאונד ראשון - הרופאה מתפלאת, ההריון מאוד צעיר, איך בכלל שמתי לב.
מבקשת שאבוא בעוד 3 שבועות. אומרת משהו על זה ששק ההריון לא סדיר, וזה לא כ"כ טוב, אבל יש קוטב עוברי וזה כן טוב.
אחרי 3 שבועות אני מגיעה. באולטרסאונד היא מזהה עובר בשבוע 8 ומשהו, בלי דופק. אומרת שהעובר ממש מפותח, כלומר שבהשוואה לפעם הקודמת רואים שהייתה גדילה, ונראה לה שממש היום או אתמול הדופק הפסיק.
אני שואלת מה עושים. היא אומרת שצריך לעשות גרידה, או בביה"ח הקרוב, או בבי"ח פרטי, או בביה"ח שבו היא עובדת, ואז היא תבצע את ההליך. אני שואלת מתי, היא אומרת: תחשבי על זה קצת, את לא צריכה להחליט עכשיו. את יכולה לבוא אליי מחר. אני בשוק. מה מחר? יש דחיפות? מה היו עושים פעם? היא מתחילה לנאום לי על כך שהיו מתים. שב 1830 עשו סקר סטטיסטי ראשון והגיל הממוצע של נשים היה 38 בגלל בעיות הריון ולידה. ושזה נורא נחמד לשמוע על אלה שילדו בשדה ומתחת לשיח, אבל זה לא עובד ככה (היא כמובן לא יודעת שהיא מדברת עם אחת שילדה בבית).
אני מנסה לדחות את הקץ ואומרת שמחר אין סיכוי. זה באמת נכון, לבן הזוג יש פגישה חשובה, גם לי יש פגישת עבודה, ובכלל, לא מתאים. אוקיי, אפשר גם מחרתיים בשלוש. אני אומרת שזה גם לא מתאים (הקטן ישן צהריים, חסר שהוא יתעורר ואני לא שם, בלגן שלם לו ולמי שיישאר איתו). היא אומרת, אוקיי, אם את מבטיחה לי שאם יש דימום או חום את מייד הולכת למיון, אז אם לא יקרה כלום עד שבוע הבא, בואי אליי ב10. אוקיי.
אני הולכת הביתה.
אני מתקשרת למיילדת בית מדהימה, שמוצאת את המילים הנכונות קודם כל להשתתף בצערי ואח"כ לתת אינפורמציה כ"כ חשובה. אני מדברת גם עם מכרה שעברה הפלות טבעיות. אני לומדת הרבה.
תמיד אפשר ללכת לבי"ח. הפלה טבעית יכולה להתחיל מייד וגם בעוד שנה, לפי הספרות. אני אומרת לעצמי ששנה אני לא אחכה. ממה שהמיילדת מכירה, הכי הרבה שזה לקח זה חודשיים. זה גם נראה לי הרבה. שתיהן מדברות על דימום, שנהיה כבד יותר ממחזור. הרבה דם. קרישי דם. אני עלולה להתעלף, אז לא להיות לבד כשזה קורה ממש. היא מקסימה ומציעה את עצמה לארח לי לחברה אם אצטרך. אם אני כן בוחרת ללכת לבי"ח, לדעת שהשלב היותר מסוכן הוא הרחבת צואר הרחם, אז אם אגיע לביה"ח אחרי שהחל הדימום המסיבי, השלב הזה מאחוריי, וזה טוב.
חשוב לציין, שהרתיעה שלי מללכת לבי"ח, היא שאני מתה מפחד מבתי-חולים. אני יודעת איך אני נכנסת, ולא תמיד איך אני יוצאת. מה שמוגדר ע"י הרופאים כפרוצדורה קלה (למנתח) הוא לא בהכרח פרוצדורה קלה למנותח. מניסיון. ואני חוששת מנזק לרחם, אע"פ שהסיכון קלוש. גם ההתנסות שלי בלידה בבי"ח הייתה טראומטית. תחושה של חוסר שליטה שנכפה עליי. לא רוצה לחזור לזה שוב.
אני לא יודעת מה להחליט. למחרת אני מתקשרת לביה"ח הקרוב למיון נשים, לשמוע מהם על התהליך הצפוי. צריך לבוא לבדיקה, ואז, בהנחה שזה לא דחוף, מקבלים תור לעוד יומיים שלושה. מה זה דחוף? חום או דימום מסיבי. דימום קל זה לא דחוף. האחות נשמעת מאוד נחמדה. אני חושבת שאם אצטרך, אגש לשם.
אני מדברת עם מדריכת הכנה ללידה, שמחבקת אותי ומנחמת אותי, ומדגישה לי שוב, שכשאני אחליט שאני רוצה, אני אגש לביה"ח, ואבוא עם מי שאני בוחרת. מה שאפשר כדי לחוש בשליטה.
עוד יום עובר, אני ניגשת לקופה לקבל התחייבות למיון. הפקידה מתפלאת שלא אמרו לי שזה דחוף. נותנת התחייבות ומדגישה שהיא תקפה רק להיום, כי זה למיון. אני אומרת לה שאין מצב שאני אגיע לשם היום. טוב, אפשר גם מחר, אבל אח"כ זה לא בתוקף. מוזר, כשהלכתי לבקש את ההפניה חשבתי שאם לא יקרה כלום אז בשבוע הקרוב אגש לביה"ח. אחרי השיחה עם הפקידה ששוב הכניסה את אלמנט הלחץ, כלומר מבחינתי את אלמנט חוסר השליטה, פתאום אני ממש מהססת. הלכתי הביתה. היום עבר ולא ניגשתי למיון. החלטתי שבינתיים אני לא.
למחרת, שיעור התעמלות. בהרפיה בסוף דמיון מודרך (המדריכה יודעת מה העניינים איתי, ומכוונת הכל לבטן, לאגן), ובסופו אני מתחילה להרגיש דימום. אני נורא שמחה. הגוף שלי יודע ללדת. הגוף שלי יודע לזהות שמשהו לא בסדר. הגוף שלי יודע שצריך להיפרד ולפנות מקום. במשך היום חלק מהזמן כאבים לא נעימים, אני מחליטה לוותר על נסיעה מתוכננת. הדימום בינתיים עדין ביותר.
עוד יום. כל הלילה אני מחכה שיקרה "משהו". לא קורה הרבה. ובמשך היום מעט כאבים, הדימום מתגבר אבל עדיין לא רב. מדי פעם קרישי דם קטנטנים. הכאב מקרין לי לרגל וזה מוזר. עוד לילה. אני ממשיכה לחכות. לא מצליחה ממש לישון בגלל אי נוחות ומחשבות, אבל ללא הועיל. אני כל הזמן עם דמיון מודרך ומחשבות חיוביות (וגם כמובן מחשבות עצובות). מגיע הבוקר. קרישי הדם הולכים וגדלים, אבל זה עדיין לא זה. בצהריים הכאבים מתגברים. אני מוצאת את עצמי מרגישה שאני לא יכולה לעמוד. רוצה לאכול צהריים אבל חייבת לשכב.
דמיינו את התמונה הבאה:
אני שוכבת במיטה על הצד. כרית גדולה בין הרגליים ועד לבטן. בקבוק חם על הבטן. הקטן יונק מקדימה. הגדול עושה לי מסז' בגב. בן הזוג מעסה את הכתפיים והגב התחתון. אני משמיעה נהמות וקולות נמוכים. כואב לי.
אחרי כמה זמן הכאב שוכך. יש הפוגה. אני קמה לשירותים. אני שמה טישו ומרגישה שמשהו גדול יחסית יוצא. חושבת שאולי זו השליה, כי זה עגול וגדול. אבל זה לא. זה שק מי השפיר. עם התינוקת המקסימה והחמודה שלנו בפנים. רואים את הראש, והעין, והתחלה של ידיים ורגליים.אני קוראת לבן הזוג. אנחנו נפרדים ממנה, ושמים אותה בקופסת גפרורים. הוא הולך לקבור אותה. אני מסתכלת מהחלון.
אני סומכת על הגוף שלי. אני חושבת שנצליח להסתדר בלי עזרתה של הרפואה המודרנית. אני ממשיכה לדמם בינתיים, אבל הדימום הולך ופוחת. מקווה שבאמת הכל יצא כמו שצריך ולא כמו שניסו להפחיד אותי, שמשהו קטן יישאר ואז אצטרך לעבור גרידת ניקוי. אבל גם אם כן, אני שמחה שבחרתי להפיל בבית ושהייתה לי ההזדמנות להיפרד מהתינוקת שלי.
תודה לממסד הרפואי המלחיץ שעזר לי לבחור.
ותודה לכם, על ההקשבה.
הולכת לנוח.
|
תוכן ההודעה:
|
