נכתב לרגל תאריך הלידה המשוער של טל, שיחול בשבוע הבא...:)
סיפור לידת ה-VBAC של טל
הלידה של טל התחילה מוקדם. מוקדם מאד.
רצינו את טל שלוש שנים לפני שהגיע.
רצינו, וניסינו, אבל זה לא הלך.
בסופו של דבר, הגענו ליחידה להפרייה חוץ גופית ב"אסותא". למזלנו, זה היה החלק הקצר בסיפור שלנו: אחרי נסיון ראשון של החזרת שני עוברים טריים, שנגמר במפח נפש, הוחלט להחזיר את שלושת אחיהם, העוברים המוקפאים, לפני שנעבור שאיבת ביציות נוספת.
למודת אכזבה מהסיבוב הראשון, ביקשתי דקה מזמנו של הרופא לפני החזרת העוברים. נשמתי עמוק וסיפרתי לו, שבפעם הקודמת הלכתי הביתה בוכה. ביקשתי שהפעם יהיה קצת יותר סבלני, קצת יותר איטי, והבטחתי לשתף פעולה. הוא נבוך מהגישה הישירה, אבל חייך והבטיח להשתדל. היום אני חושבת שהאווירה ששררה בחדר בפעם הזאת, היא שעשתה את ההבדל ועזרה לטל לצלוח את הסטטיסטיקות. כן, אני מאמינה שרוגע ותחושת בטחון לא רק מרפים את השרירים אלא משפיעים גם על רמת החומציות בנרתיק. עובדה.
בהריון הזה, בניגוד לקודמו שהיה ספונטני וקליל, היו לי בחילות. נעזרתי בדיקור סיני והתמקדתי בשמחה על עצם קיומו של העובר העקשן שלנו, שהשתרש לי ברחם ישר מהפריזר של "אסותא" ועשה סימנים של אחד שבא כדי להישאר: מהר מאד החל לבעוט לכל הכיוונים, כאילו מרגיש עד כמה אני זקוקה לסימנים מעודדים ממנו, וכמה שיותר.
בשבוע ה-15 עברנו סקירת מערכות אצל רופא שהיה לו יום רע. אחרת קשה להסביר את הגישה המעצבנת שלו, התלונות הבלתי-פוסקות ("בייבי לא שוכב לי טוב", "אמא שמנה מדי" וכד') והבדיקה האגרסיבית, שהסתיימה אחרי שעה וחצי ארוכות כנצח.
למחרת טסתי ללונדון, לבקר את אחי ואשתו שנולד להם תינוק חדש. אבא שלי, שביקש לפרגן לבתו ההריונית, רכש עבור שנינו כרטיסי טיסה מפנקים במחלקת עסקים. אבל עוד טרם עלייתנו למטוס, בשירותים בשדה התעופה, הבחנתי פתאום בדימום, ונבהלתי. הרופא שלי סירב להגיד לי בטלפון אם לטוס או לא ואמר רק "את צריכה להיבדק". אז נחתנו ישר בחדר המיון המקומי, והגינקולוג הבריטי האדיב הרגיע ואמר שהכל נראה בסדר. על מסך האולטרסאונד מולי ריצד טל, מקפץ כרגיל, ואני מרוב לחץ התעקשתי בכל זאת לשאול אם יש דופק. "הוא זז, גברתי, תראי" חייך הרופא והחווה בחיוך בידו לעבר המסך. וואלה, אם הוא זז - סימן שיש דופק. איזו פדיחה, ואיזו הקלה.
הרופאים בארץ היו רגועים פחות, והשכיבו אותי במיטה לכמה ימים. אחר כך נראה היה שהכל מסתדר, וכך חלפו כמה שבועות נוספים של אופטימיות זהירה. בספטמבר חגגנו את יום הנישואין ה-12 שלנו במסעדה מול הים, ואפילו הרשיתי לעצמי כמה שלוקים של מרגריטה פסיפלורה. היה יום מקסים, ומצב הרוח של שנינו היה מרומם מאד, למרות שאני בכלל לא אוהבת פסיפלורה. באותו ערב מעדתי, עיקמתי את הקרסול, ולמחרת הופיע דימום גדול ומלחיץ (לא, לא בקרסול). התאשפזתי לארבעה ימים במחלקה להריון בסיכון גבוה. רופא שמכיר אותי מילדוּת הסכים לשחרר אותי הביתה, "כי אני יודע שאת בחורה אחראית", בתנאי שאחזור לבית החולים עם כל שינוי במצב. הלכנו הביתה והקמנו לי "בונקר שמירת הריון": מחשב נייד ליד הספה בסלון, טלפון זמין, שלט רחוק וכמה מגזינים. נשמע כמו חופשה מושלמת, אבל אני ריחמתי על עצמי. אחרי כמה ימים הגיע דימום נוסף, ואחרי התלבטות קצרה נסענו לבית החולים. שם אישפזו אותי לתקופה בלתי מוגבלת, עם חשש להיפרדות שילייה. הרחמים העצמיים שלי הרקיעו שחקים. שכרתי טלוויזיה קטנה ושקעתי במרה שחורה. עוד שלושה חודשים וחצי עד ללידה. מה אני עושה?
בחדר שבסוף המסדרון, במחלקה להריון בסיכון גבוה, פגשתי את א' (לא, אין כל קשר לכבוד הנשיא) שתהפוך להיות חברה קרובה. היא עם רעלת הריון, אני עם חשש להיפרדות. קמנו מעט, דיברנו הרבה וניסינו להעביר את הזמן. היא אפילו שיתפה פעולה עם המתנדבות שהגיעו עם שלל הצעות למלאכת יד. אני הסתובבתי לצד השני ונהמתי נהמות נרגנות.
שבועיים וחצי של אשפוז, ולילה אחד הופיעו ברקסטונים חזקים ועקשניים מהרגיל. התחלתי לתזמן. בעשר בלילה נראה היה שהם מקפידים להגיע אחת לחמש דקות. האחות גילגלה את עגלת המוניטור פנימה, אבל הקו היה ישר וחלק כמו הכנרת ביום טוב. אף ציר, אפילו לא צירון. התקשרתי הביתה, ובנזוגי למוד הניסיון אמר, "אל תדאגי. תיכף יגיע הדימום ואז יטפלו בך". הוא צדק, אבל זה לקח ארבע שעות כואבות. בשתיים לפנות בוקר הרגשתי שאוי ואבוי. האחות שניגשה אליי נבהלה ואיבדה קצת את העשתונות. קשה להאשים אותה. לא נראיתי במיטבי והמחזה לא היה מרנין.
כשבנזוגי הגיע, בשלוש, כבר הייתי בחדר הלידה, בוכיה ומבוהלת. קיבלה אותי מיילדת בשם רונית, שלעולם לא אשכח לה את העדינות והאיכפתיות שנהגה בי. בחדר הלידה התברר שהמוניטור "רואה" את הצירים שלי רק כשהוא מונח נמוך מאד, ואז הסתבר שארבע השעות המסוייטות שעברתי במיטה אכן היו שעות של צירים סדירים, "יפים" וכואבים. רונית קבעה שיש פתיחה של 2 בלבד, ואני פחדתי ממה שצפוי לי בשעות הקרובות. "את נראית לי כאובה מאד", אמרה, במילים האלו בדיוק, ושאלה אם אני רוצה אפידורל. לא האמנתי למשמע אוזניי. בטח שאני רוצה. אפידורל בפתיחה של שתיים? את מלאך בדמות אישה.
הרופאים אמרו שנחכה ונראה אם התהליך נעצר, בתקווה שאפשר יהיה לדחות את הלידה. שבוע 28, למרות הזריקות להבשלת הריאות שקיבלתי עשרה ימים קודם לכן, הוא לא זמן אידיאלי ללדת בו. אבל השעות עברו, הבוקר הגיע, ונראה היה שהפתיחה מחליטה דווקא להתקדם. לקראת הצהריים הבנו שהכן-לא-כן-לא-כן-לא יהיה כנראה דווקא כן. הרופאים הסבירו שיצטרכו לנתח אותי, בגלל הסיכון שבהיפרדות שילייה. כאן גייסתי את האסרטיביות שהכנתי מבעוד מועד, וממש התחננתי שיאפשרו לי לנסות ללדת בלידה טבעית. היה לי חוב בן תשע שנים לעצמי, היו לי עניינים לסגור ביני לביני וזה היה מאד עקרוני. "תנו לי לנסות", ביקשתי. "אם לא יילך, תמיד תוכלו להטיס אותי לחדר הניתוח". ידעתי שצפויה לנו תקופה לא פשוטה בפגייה, ורציתי להיות כשירה ומתפקדת. לשמחתי, בנזוגי גיבה אותי, למרות שהמסרים שקיבלנו בשלב הזה היו שלידה טבעית היא אופציה לא מומלצת, בלשון המעטה. אבל הרופא התורן החליט לתת לי צ'אנס, והוסיף את עצמו מיידית לרשימת האנשים שלעולם לא אשכח (מה גם שהוא היה זה שהופקד על מעט התפרים שלי בתום הלידה, אז סביר להניח שעוד איזכר בו בנסיבות כאלה ואחרות).
הפתיחה התקדמה מהר. את רונית החליפה כבר בשעות הבוקר מיילדת בשם מיכל, ששמחה מאד לשמוע שהרופאים הסכימו לאפשר לי לנסות וללדת VBAC. היא אמרה שנוכל לעשות את זה, ואני האמנתי לה. בשלב הזה צלצלתי לגילה רונאל, חברה יקרה, שאיתה תיכננתי ללדת בלניאדו. "גילה, אני בלידה", אמרתי, והצטערתי על שלא אוכל לעמוד בתוכנית המקורית שלי: לעבור חוויה מתקנת יחד איתה, כתומכת הלידה שלנו. גילה, שהיתה בכנס מקצועי בירושלים, לא היססה: היא עזבה הכל, ביקשה מקולגה שתיקח אותה טרמפ לתל-אביב, קיבלה מקולגה אחרת – בלהה היקרה מ"בייבי טבע" - סט של שמנים ארומתרפיים שיעזרו לה לעזור לי, ותוך שעה התייצבה בחדר הלידה. כאן המקום להודות לצוות של "ליס", שאיפשר לגילה ללוות אותי באופן בלתי פורמלי, כחברה.
גילה, מיכל ובנזוגי – שבשלב הזה היה המום, כמוני, מהתפנית המפתיעה והמהירה שחלה בסיפור שלנו – התכוננו לעזור לי ללדת את טל. בינתיים הגיעה רופאת ילדים מהפגייה, וישבה לשוחח איתנו על ההשלכות של לידת פג. זה היה הזוי לחלוטין: אני עם אפידורל, בנזוגי לידי, שנינו מבינים שתיכף ייוולד לנו ילד שרק אלוהים יודע מה מצבו, והרופאה דנה איתנו בסיכוייו לשרוד. אין דרך חזרה, אין אפשרות נסיגה, נותר לנו רק לקוות שהעובר העקשן שלנו, הבעטן המתוק מהפריזר של "אסותא", יילחם וינצח גם כאן.
ארבע לחיצות. זה כל מה שהספקתי. גילה עיסתה אותי בשמנים עם ריחות נפלאים ומרגיעים ודיברה אליי. מיכל כיוונה, הדריכה והסתכלה לי בעיניים. בן הזוג שלי התרגש איתי, לא זז ממני ואהב אותי. הרגשתי מוקפת כוח של אהבה. החדר, אגב, היה מלא אנשים: רופאים, אחיות, מתמחים. לא ראיתי אף אחד ממטר. ראיתי רק את גילה, את מיכל ואת אבא של טל, שטוען שהן "היפנטו אותך". מאד יכול להיות. הרגשתי חזקה, חגיגית, יכולה. אחרי הלחיצה הרביעית מיכל ביקשה שאעצור לרגע. חשבתי שהיא מחכה שהכתפיים ייצאו, כי את השיער הלח של טל כבר מיששתי קודם. אבל פתאום ראיתי שהיא מחזיקה בידיה צרור קטן. התינוק שלי נולד, ואני עוד לא הבנתי. "מה?", צעקתי. וכשראיתי שהוא נלקח במהירות אל ידיהם של הרופאים, צעקתי אליו את שלוש המילים שפרצו ממני: "אני י-ל-ד-ת-י א-ו-ת-ך!!!". ילדתי, אני בעצמי, ולא יילדו אותי. הפעם לא חתכו לי את הבטן אלא נתנו לגוף שלי לעשות את מה שהוא, מסתבר, יודע כבר מזמן. בכל כוחי ונשמתי הוצאתי מתוכי אל העולם את הילד שכל כך חיכיתי לו. הדמעות בחדר הלידה לא היו רק שלי. אפילו למיילדת, למודת נסיון רב והרבה לידות, נצצו העיניים.
טל נלקח מיד והונשם במשך חצי לילה. אני הייתי באופוריה מוחלטת, לא מודעת עדיין לחודשיים הקשים, המפחידים והמתישים שממתינים לנו בפגייה. הייתי מאושרת, אסירת תודה, מנוחמת על כל השנים שבהן התייסרתי על טראומת הלידה הראשונה והקשה שלי. הרגשתי כאילו במטה קסם נרפאתי, והושבה לי בבת אחת האמונה בעצמי ובגופי.
בננו השני נולד ב-7 בנובמבר 2007, בשבוע 28, במשקל 1193 גרם. רענן, טרי, חדש ומתוק, כמו טל. אבא שלו אמר ש'טל' הם גם ראשי התיבות של "טוב לחיות", אז לא היה לנו ספק.
את סיפור הלידה של טל, ילדי הגיבור, אני מבקשת להקדיש לאנשים הבאים, שלעולם לא יהיו לי די מילים כדי לומר להם מה אני מרגישה כלפיהם:
:
לגילה רונאל. למיילדות מיכל ורונית. לד"ר גיא גוטמן. לאסתר גרוניס (שעליה אספר בהרחבה בסיפור ההנקה של טל, שייכתב בהמשך). לצוות המחלקה לסיכון גבוה, צוות חדרי הלידה, צוות יולדות ב' וכל צוות הפגייה ב"ליס". לבני הבכור, שאת שמו לא ציינתי כאן מתוך שמירה על פרטיותו, ולאבא שלו, ששמו לא מופיע כאן מאותה סיבה בדיוק. תודה על שהייתם איתי ולצידי ברגעים ששינו את חיי.
|
תוכן ההודעה:
|
