|
25/2/2007 21:5
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
הרהור
|
כותרת:
|
מסתכלת על הנשים האלה, נשים שפעם היו יפות. מסתכלת עליהן- בלויות, עמומות. מהוהות משהו. בבגדים שכאילו בסדר, איזה ג'ינס צר מותן עם סריג מחפה, על עורן שגוון אפרפר פשע בו. על המבט הזה המרוחק. כ"כ לא זוהר כל הקטע הזה. כ"כ הרבה עייפות, ושחיקה, וקירות שסוגרים על עוד קירות. אמהות קוראים לזה. זוגיות, נישואים. כמה הרבה אובך יש מעל המים האלה. ואז עומד שם איזה אבא חתיך. ממש חתיך. גבה מורמת, ועוד אחת, מבט נשלף מנרתיק זרוק של משקפיים שלופות. פתאום איזה זיק. פתאום הן ערות שוב לצורת ישבנן שהפך לפחוס מדי בקצוות. פתאום שיערה שוררת על המצח נורא מורגשת בזניחותה. פתאום הגב מנסה להזדקף, חיוך מבצבץ ממעמקי ודיות כמוסים. אישה. אני אישה. ואז זה חולף. כמו ריח של סתיו באמצע קיץ שרבי. היה ואינו עוד. מזכיר את מה שטומן גופן, את ההבטחות שמימשו ולא עוד, ואת אלה שכבר לעולם לא .. בדידות. ניכור. צרימה. מתובלים בשיח מכביד תחת קלילותו המשוננת, של אחות לרעותה. אישה ועוד אישה ועוד. כמה גברים. הרבה נעליים. מסיבת פורים בגן שלנו. איך היה אצלכן?
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|