בעלי קיבל צו מילואים. כשאני רואה את הצו הזה, מתחשק לי לארוז את המזוודה ולהצטרף לאיזה קרקס נודד. זה מעלה בי שאלות של איך אני , ציפור דרור, מוצאת את עצמי במצב כה מורכב, אמא לילדים שתלויה לגמרי בבן הזוג שלה בהתנהלות היומיומית עד כי אני מרגישה עומדת להתמוטט למחשבה על חודש בלעדיו? והאיש?"אין לו ברירה" "זה צבא" "קראו לי" ואני? אין לי כוח לזה. אין לי את יכולת ההכלה האינסופית הזו לכל כך הרבה זמן. אל תטעו בי:אני אמא נפלאה כל עוד בשמונה בערב אני יכולה לפרוש לעיסוקי ,לחברותי, לסדנאותי לענייניי. שלא לדבר על שישי בוקר הקדוש בו אני שואפת לי אויר ונהנית בעוד בן הזוג משחק באמא אווזה. ממש ממש ממש לא יודעת איך אפשר להיות שם חודש רצוף. זתומרת יודעת, כי הייתי שם כבר (במילואים הקודמים, ואלו שלפניהם.....) אבל המחיר שזה גרד מנפשי....... האם אפשר להיות אמא נפלאה מבלי להרגיש קורבן ותלות בנסיבות? אין לי עזרה מאמא, תודה ששאלתן.
|
תוכן ההודעה:
|