אלימלך עוד מעט בן חמש. הגיע אלי ביום זוועתי. היתה תקלה בציוד. הטכנאי, היה עסוק (כמובן!) במרפאה אחרת, בתיקון מסובך, ואני נותרתי בלא מים במערכת. מצב שאינו מאפשר לעבוד. אלימלך ואימו הגיעו בפעם הראשונה. אלימלך פער את פיו, ואני ממש נבהלתי. כמעט כל השיניים דרשו טיפול. שן אחר שן. כדי לבדוק את השיניים, נאלצתי לנקות אותם בעזרת מקל צמר גפן. אחרת ראיתי רק גוש לכלוך. צילמתי והסברתי מהי תכנית הטיפול. האמא די כעסה. היא דרשה סתימות לבנות. במצב כזה של צחצוח, ושיניים כל כך הרוסות, לא רצוי להשתמש בחומר המרוכב, אלא לבצע כתרים וסתימות אמלגם. הסברתי, וזכיתי למבט כעוס. טיפול ממילא לא יכולתי לבצע, והשניים פסעו הביתה. ידעתי שהפסדתי את הפציאנט הצעיר. גם תקלה בציוד (ויוסי הטכנאי עדיין לא הגיע להושיעני) וגם תוכנית טיפול תוך שימוש בחומרים רעילים. אבוד לי. עברו חודשיים ואני מקבלת טלפון מהאם: רוצה לקבוע תור. הופתעתי מאד. כנראה האינטואיציה לא עבדה. הנה סתם הרגשתי מובסת. עוברים מספר ימים, וטלפון נוסף. התור בוטל. אינני זוכרת מה הסיבה.
חצי שנה חלפה, וצלצול טלפון מפתיע. על הקו, אמו של אלימלך. לילד יש כאבים חזקים בשיניו. זה לא ממש מפתיע. נקבע תור חדש, ואני כבר לא ידעתי למה לצפות. הגיע אלימלך, פתח מגרות, נגע בכל מכשיר, טיפס על כיסאי. ניסיתי לעניין אותו בבלון מפוסל, אבל האמא פסלה כל צורה, משום שאינה כשרה. כלב-אסור! אריה- הס מלהזכיר. שכחתי שג'ירפה דוקא מותר, וממש לא התחשק לי, הצמחונית, להכנס לויכוחי כשרות של צורות בלון. בקושי רב הצלחתי להושיב את אלימלך על הכיסא, לצלם שוב את שינו הדואבת, ולהתחיל בטיפול שורש. כדי לעניין אותו, סיפרתי לו סיפורים מבעיתים על המן הרשע, פרעה ואחמדיניג'אד. מה לעשות? זה מה שעלה לי בראש לפני פורים ותוך כדי טיפול שורש בילד שמתקשה מאד לשבת בלי תנועה על כיסא הטיפולים. הנושא דוקא הלהיב את אלימלך מאד מאד. בייחוד אחמדיניג'אד החביב. האמא ישבה ליד בנה ונזפה בי, על העזתי לדבר על עמלקים דוקא. הטיפול הסתיים סוף סוף, ושושי הסייעת הציעה לאלימלך פרס משלה: מדבקה. באגס באני וטאז נפסלו מיד. למזלי, טוויטי הכנרי נראה כאפרוח, ולכן הוכרז ככשר להדבקה. הזהרתי, כי לפחות שתי שיניים נוספות מועדות לפורענות וכנראה ידרשו טיפול דחוף.
שוב חזרו אלימלך ואימו לטיפול. הפעם, כאבה כל הלילה השן העליונה. הילד הרגיש חופשי אף יותר מן הפעם הראשונה. טיפס על השולחן (וקפץ), התרוצץ ברחבי המרפאה, הוציא חפצים וחומרים מן המגרות. בעיה!
בלון כבר לא העזתי להציע.(למודאגים,בינתיים למדתי להכין דג משגע, למקפידי כשרות הבלונים. הילדים אוהבים את הדג, אבל לא נתקלתי באף הורה אחר, שפסל צורה בלתי כשרה מבלון). המצב לא טוב. לילד דלקת חריפה בשן. אילחוש לא עוזר. העששת עמוקה והצורך בהטיפול שורש ברור כשמש. התחלתי בטיפול. אלימלך לא הצליח לשבת בשלוה בכיסא. נע וזע כל הזמן. גם ליל השימורים שעבר לא ממש הקל עלינו. עוד לפני שהתחלתי בטיפול, פרץ בבכי עז. השתדלתי ככל יכולתי להתחיל בטיפול שורש. רק לשים תרופה שתפסיק את הכאב ותאפשר טיפול כמו שצריך בפעם הבאה. אלימלך התחיל להשתולל ממש. ביקשתי מאימו לצאת, ורק אז, הוא ישב פחות או יותר בשקט ואיפשר לי לבצע את הטיפול הנדרש. אמא עמדה "על קוצים" בפתח החדר, צופה על המתרחש. אלימלך סיים במהרה את הטיפול, בסך הכל עזרה ראשונה להפסקת הכאב, ופנה מחייך לבחור מתנה. הפעם אפילו טוויטי נפסל. ערב הטיפול הבא, קיבלתי טלפון. בשל בכיו של אלימלך, החליטה אימו לא להביאו עוד לטיפול. איחלתי כל טוב. בעלי ואף שושי הסייעת הסבירו לי מה שכבר ידעתי: אולי עדיף כבר ככה. אז למה הרגשתי פגועה כל כך?
|
תוכן ההודעה:
|
