אחרי אשפוז נעים בבית ההבראה בי"ח כרמל, בשל מיעוט מי שפיר, שוחררתי בשל יציבות בכמות המים ובגלל שלא מצאו סיבה נראית לעיר להעדר מי השפיר. תאריך לקיסרי נקבע, בגלל מצג עכוז ואנחנו חצי לחוצים, חצי מרוגשים. ביקור אצל הרופא נשים שלי שכנע אותי לדחות את התאריך בשבוע והוקל לי. במקום יום הרצחו של יוליוס קיסר, נקבע תאריך הולדתו של יוהן סבסטיאן באך והיום הראשון לאביב.
הגעתי יום קודם לאשפוז כדי להיות ראשונה, על הבוקר. מרוב לחץ נרדמתי רק לשעה מ4:30 לפנות בוקר. ב5:30 קמתי, התקלחתי ובאה האחות להתקין קטטר. בואנה, למה? למה לא מכניסים את הדבר הנוראי הזה אחרי ההרדמה. למה שעתיים לפני הניתוח אני צריכה להרגיש כאילו יש לי דלקת חריפה בדרכי השתן?
שי (האבא) שיחיה, הגיע מרוגש, וירדנו יחד לחדרי ניתוח. הופרדנו לצורך הרדמה שלי ורחיצה הלבשה שלו. המרדים הופך אותי על הצד ולוחץ בחוזקה על חוליות עמוד השדרה. תוקע מחטים שוב ושוב ואני צועקת אאאאאאאייייי! זה ממש לא כמו לקבל אפידורל בלידה טבעית. טוב, הרגליים נרדמות ומשכיבים אותי על הגב. הרגליים מתחממות מאוד וזה נורא נעים כי קריר בחדר ניתוח. בחילה נוראית מתקרבת, הרגשת עילפון. מעלי שמו פרגוד וידי המנתחים מתנופפות, כמו עושות להטוטים מעלי. אני דורשת - "הפסקה, אני צריכה הפסקה". הם מפסיקים, נותנים לי זריקה ותוך דקה אני מרגישה נהדר, צלולה, מוכנה.
מכניסים את שי, לבוש מסיכה וכובע, מרוגש כולו. אנחנו ביחד בציפיה ובאושר, תוהים מה יצא. חותכים ומושכים - הרגשה של מכונת כביסה בבטן (לא במובן הרע של המילה), או של שואב אבק בבטן, גם. נשמע בכי עם מים בגרון. שי קורא - "איזה בכי חזק, איך היא חזקה", הוא מתלהב. הוא מאושר. מלבישים אותה מהר ומביאים לי אותה ל-5 נשיקות. אני מתאהבת ממבט ראשון, מנשקת, מתענגת על הרגע. התינוקת הכי יפה שראיתי בחיים שלי. נשיקותי הרגיעו את בכיה לרגע קל.
זהו. לקחו אותה. שי רץ בעקבותיה. החיוך לא נמחק מפני. הרופאים הקלילים, הנחמדים, שעוד הכרתי מהאשפוז מציינים ומתבדחים - "הנה החצוצרות שלך, הנה האפנדציט, אל תשחק לה באפנדציט". סוגרים, תופרים, מהדקים. אחד מהם אומר לי: "תראי איזה קסם" - כל אחד מהם אוחז ברגל ומרים אותה מכופת קדימה לעבר פני. אני בהלם. הרגלים רדומות ומרגישות ישרות לגמרי. בהגיון אני יודעת שאלה הרגליים שלי, בתחושה כאילו של מישהו אחר.
חצי יום הייתי מעורפלת, מסוממת וכל תזוזה הולידה כאב חד. זה ששי הביא את נועם אלי, עזרו להתאוששות מאוד מהירה מאוד מהר. ראיתי אותה, כל כך בת, עם עיניים פקוחות כחולות, ריסים יפים, ארוכים, חלקה, עם פה משוטט, דובדבן כמו שרק אפשר לחלום בסרטים.
באמצע הלילה הגיעה אלי אחות שהיא גם יועצת הנקה, ואמרה לי - "כבר הספקתי להתאהב בבת שלך, את רוצה להניק?" והנקתי בשכיבה. הלך הפעם חלק. ממש חלק. אפילו לא רגישות בפיטמות.
זו היתה לידה נהדרת. חוויה מתקנת ללידה טבעית קודמת, קשה שלוותה אחר כך בדיכאון ארוך. היום נועם היתה צריכה להיוולד לפי תאריך ווסת אחרון והיא מחר בת שלושה שבועות. יובלי (בינתיים), מקבל אותה באהבה רבה, מחבק, מנשק ואומר -"מתוקה שלי, חמודה שלי".
אני מאושרת.
|
תוכן ההודעה:
|
