אני תופסת את עצמי ולא מאמינה! שהיום, בשעה 15:05 לפני 5 שנים הוא נולד. אחרי ירידת מים (כמו המבול הגדול) וצירי תופת שנמשכו 16 שעות בלי התקדמות...אחרי אפידורל שכמעט נשארתי משותקת ממנו. עם מיילדת מופלאה ונהדרת שלא עזבה אותי גם כשנגמרה המשמרת שלה, שלא חתכה אותי, שלא התרגשה מהאטות הדופק במוניטור, שעודדה אותי ותמכה באיש שבכה כמו תינוק כשגיא שלנו נולד. לעולם לא אשכח את העיניים הענקיות שלו כשהיא הניחה אותו על הבטן שלי והוא הסתכל עלי לראשונה וידעתי שגם אם יהיו שם 10000000 תינוקות אני אזהה אותו בין כולם !! מסתכלת על האוצר הזה, ילדי, בני האהוב ועדיין לא מאמינה שעברו 5 שנים. הילד הגדול הזה, הגבוה, היפה, עם עיניים ענקיות , חיוך של מלאך ולב של זהב- והוא שלי. מייסרת את עצמי על כל אותן שעות שהפסדתי כשהייתי בעבודה, בתורנויות, בחו"ל...עד לפני חצי שנה הוא היה בכלל "ילד של אבא" כי האיש היה זה שגידל אותו באמת והיה שם בשבילו בלילות, בבקרים, כשהיה חולה. ועכשיו, בחודשים האחרונים יש ביננו חיבור שאי אפשר להגדיר אותו בכלל. כשאני בתורנות אני מרגישה פתאום דחף נוראי להתקשר הביתה ומסתבר שבדיוק באותו רגע הוא ביקש מאבא להתקשר ולדבר איתי. עכשיו בבקרים, אני לפעמים מאחרת קצת לעבודה כדי לראות אותו מתעורר ולהביא לו את השתייה של הבוקר...ואני המומה מזה שהוא המום שאני עוד בבית ולא נסעתי לעבודה. זה גורם לי להרגיש מאוד עצובה והלב שלי נצבט. ואז, הוא נותן לי כזה חיבוק של דוב ומנשק לי את כל הפרצוף , רוקד את הצעדים האחרונים שהוא למד בחוג הקפוארה ובכלל לא בא לי לנסוע.... לפעמים אני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ מרוב אהבה, גאווה, דאגה לילד הזה. כשהוא אומר לי "אמא , אני אוהב אותך הכי בגלקסיה" הוא ממיס אותי לגמרי. "אמא", כשאני אהיה גדול אני אעבוד איתך בבית חולים ואעזור לך להדביק לחולים פלסטרים בלב הפצוע, אחרי שניתן להם זריקה ..ולתקן להם את הלב...את צריכה שאני אביא פטיש?..." שמחת החיים שלו, הצחוק המתגלגל שלו, האנרגיה וההתלהבות מכל דבר, חוכמת החיים שלו, התובנות שלו למצבים מסויימים- הלוואי שלא יחלפו לעולם. הכי חשוב לי שיהיה מאושר ובריא. הוא היה כל כך חולה בילדותו ועכשיו אני ממש פוחדת לפתוח פה לשטן..:-) אני מקווה בשבילו שהעולם יאיר לו פנים ושהוא ימשיך להאיר את העולם בנוכחותו.
מזל טוב אהוב שלי. אמא לימורית
|
תוכן ההודעה:
|