זה מה שאני שומעת מידי יום מבעלי. נמעס לי כבר, אני עובדת 8 וחצי שעות ביום ומרווחה 5500 ברוטו. אני פקידה. הוא איש עסקים, מרווח הרבה מעל הממוצע, אך כל הזמן מציק לי ואומר שמה שאני מביאה זה צחוק, וכל דיון על חלוקת תפקידים בבית מסתיים בהערה הזאת. כשאמרתי לו שקשה לי עם ניקיון ובישולים, ואני רוצה עזרה (אני רוצה להזמין שתבוא מנקה פעם בשבוע, כי יומיים בשבוע אני בלימודים בערב, ואני פשוט לא מספיקה כלום!) הוא אמר שוב פעם את המשפט המנצח. אין מה לומר - המשפט הזה פשוט סותם לי את הפה. אני חוזרת הביתה בשעה 5 בערב , בדרך אוספת את הילדים מהגן. יומיים בשבוע אני בלימודי ערב. בימים האחרים אני מנסה להשלים את כל מה שאני צריכה בבית: ניקיון , בישול, כביסות...וכמובן שיעורי בית שלי). אמרתי לו כמה פעמים שעל כל העבודות בית אף אחד לא משלם לי משכורת, וכל מה שהוא אומר לי זה מעליב נורא. וזה שהוא הצליח להגיע ל-40 אלף בחודש ברוטו, זה בזכות זה שאני משחחרת אותו מכל מטלות הבית. אז היתה תקופה שהוא נרגע ולא הציק לי. אבל לאחורנה הוא חזר שוב. הוא אבא נפלא , הוא משחק עם הילדים, משקיע בהם, הוא אוהב אותי, אבל ההערה הזאת פשוט כל הזמן מעליבה אותי, וגורמת לי לבכות שעות אחרי זה. איך אני מתגברת על זה? אני יודעת שאני מרווחה מעט, אבל אני בטוחה שזה זמני ואני אתקדם, אני עובדת שם רק שנה וחצי, לא בא לי להחליף עבודה - אני אוהבת את מה שאני עושה .
|
תוכן ההודעה:
|