הגיע זוג הורים ושני ילדים. פעם ראשונה אצלי במרפאה. שירי בת החמש נכנסה ראשונה. ישבה בשקט על הכיסא, נבדקה בשלוה. הבעתי את התפעלותי משיתוף הפעולה, ונעניתי בניד ראש: "חכי! חכי עד שיותם יכנס!". צילמתי את שירי ומצאתי שני חורים, הדורשים טיפול. אבא נכנס לשבת לצידה של הילדה, בעודו מזהיר אותי: "שירי-אין בעיה בכלל! אבל מי יודע מה יהיה עם יותם!" התחלתי לחשוש מיותם הזה. נסיונות לדלות פרטים על הילד המבהיל לא עזרו לי. ניסיתי לברר אם הוא נושך, תולש. מה כבר נורא כל כך אצל יותם?
שירי סיימה את הטיפול והלכה לבחור מתנה. השמיים התקדרו. חשרת עבים הסתירה את השמש. הגיע זמני להתמודד עם יותם!
אל החדר פסע יותם המבהיל, בן השנתיים. ילד קטן, רזה וחמוד. בדקתי בסתר. זנב וקרניים לא מצאתי.
אבא ואמא ניסו לשדל את יותם לשבת על הכיסא, אך זה קם ויצא מן החדר. "לא!". אמא יצאה. אבא נכנס. שניהם ספקו כפיים ביאוש. יותם לא מסכים!
הדקות נקפו, והתור עמד להסתיים. ילד נוסף אמור להגיע לטיפול. ביקשתי למהר ולהושיב את יותם, שפרץ בצעקות, אבל מה? די עדינות.
בדקתי את שיניו של יותם. שקט לא היה, אבל יותם בסך הכל שיתף פעולה להפליא. פתח פה כשצריך, שכב בשלוה. אפילו סתימה קטנה עשיתי בשן אחת, ויותם קם לבחור מתנה.
הודעתי לאבא ולאמא, שאני הולכת להלשין עליהם. ככה להוציא את דיבתו של ילד חמוד? ככה להשמיץ?
בהקלה גדולה, קמו כל בני המשפחה ונסעו לטיול. כן, גם יותם, הלא ממש מפחיד.
|
תוכן ההודעה:
|
