הטלפון צלצל. על הקו אמא נעמה. כולה היסוס, מבקשת תור לבדיקה של בנה מור. או-טו-טו בן שלוש. היא חושדת בקיום חור בשן אחת אחורית. היומן נשלף, ואני מציעה תאריך. נעמה מודיעה, שאולי תאלץ לבטל את התור ונפרדת לשלום. הגיע היום. יולי הסייעת (יש שתי "יולי" שונות בשתי מרפאות. ככה יצא) ואנוכי, יושבות ומפטפטות.הזמן נוקף. אני כבר מתחילה לארוז את חפצי. אמא נעמה ומור הקטן, מגיעים לפתע. למור שיער ארוך, אסוף בקוקיה, ופרצוף רציני. בחשש נורא, הושיבה אמא את מור על הכיסא וישבה לידו. מור הודיע שאינו מעוניין בבדיקת שיניו, ואמא הביטה בי במבט אובד עיצות. לבסוף הושכב מור על הכיסא, פער פה והופתע לגלות, שהמראה שלי בלתי מזיקה. ממש ראיתי את מבט הפתיעה בעיניו! עכשיו מגיע החלק המסובך. צריך לצלם את השן המחוררת. אני חייבת לודא שאין עששת גם בצדדיה הבלתי נראים, שלא אטפל רק בחלק מהבעיה. מור לא מראה התלהבות מענין הצילום. ואמא רכת לב, לא מחזיקה את הפילם בחזקה. הצילום יוצא ריק לחלוטין. אפילו קצה תלולית לא נראית באופק. אמא מיואשת. אני מכניסה פילם חדש. חבל לי להקרין את מור ואמא ללא תועלת. אמא מבינה ו"האימון החוזר" מניב את מה שרציתי.יש צילום!! אין עששת נוספת. החור בשן, זה שאמא נעמה איבחנה בעצמה, אינו גדול. אני נותנת הוראות ליולי ומכינה את המכשירים. נסתום וגמרנו. יולי שולפת מהמגרה את המזרק וסכר הגומי. אני מחליפה כפפות (הטעם של חומרי הפיתוח של הצילומים לא משהו) ושולפת מקדח חדש. אמא מביטה בנו חיוורת ועוצרת את התנופה. היא חשבה שרק אבדוק. לא התכוננה נפשית לטיפול. ניסיתי להביר, שמדובר בטיפול קצר ופשוט. לא יהיה כל יתרון בדחיתו והושבת מור שוב על הכיסא בפעם אחרת. אמא מתלבטת עד כדי כך, שהרגשתי, כאילו אני לוחצת עליה, ולזאת ממש לא התכוונתי. אמא קמה, אספה את מור, את הבלון ואת המתנה שבחר, וקבעה תור בפעם אחרת. ואנחנו, יולי ואני, חשבנו על כל הפעמים שהתווכחנו עם הורים, ולא הסכמנו לבצע יותר מדי טיפולים בפעם אחת. טוב שיש גיוון.
|
תוכן ההודעה:
|