בנות יקרות, אני הולכת לכתוב כאן דברים לא מוסריים ושנחשבים לא בסדר. בבקשה בבקשה מכן, תחסכו ממני את התגובות המטיפות. זה לא ממקום של חוסר קבלת ביקורת, אני פשוט לא שם כרגע, אני מרוסקת נפשית וכותבת לכן כחברות וירטואליות ומחפשת חיבוק וירטואלי, אמפתיה וכו'. לפני מס' חודשים נכנסתי לקשר עם גבר אחר. גם הוא נשוי עם ילדים. מבחינתי הכניסה היתה אך ורק מתוך "שעמום", חיפוש של ריגוש וכו'.. והכל התחיל מדיבורים בלבד. די לא האמנתי שאלך עם זה מעבר. אבל בסופו של דבר זה הגיע. היו מפגשים, היו נגיעות והקו נחצה, ללא ספק. כמו שכתבתי בהתחלה, אין לי ספק שהמעשה הוא לא מוסרי, לא בסדר, לא יפה וכו'. אבל הוא נעשה. אני אחרי, את הנעשה אין להשיב. אחרי המפגש הראשון הייתי בתחושה נעימה (אם שמים את רגשות האשם בצד), מחוזרת ובעצם הרגשתי שהשגתי את מה שרציתי. להרגיש שוב צעירה, בלי מחויבות, להשתולל וכו'. לאחריו הגיע מפגש נוסף ובעיקר הרבה שיחות והתכתבויות. בהן מתחילים לאט לאט להכיר אחד את השני, מתחילה להבין למה "בחרתי" דווקא אותו בתור מספק הריגוש, איזה תכונות יש בו שחסרות לו בבית, ופתאום מוצאת את עצמי מאוד בתוך זה, מחכה לזה, חיה מהתכתבות להתכתבות. כמובן שבין לבין נפגשים בהקשרים אחרים (אותם הקשרים בגינם נפגשנו מלכתחילה) וגם שם כיף, מחוזרת בסתר ומרגישה הכי אישה מתמיד. בסוף המפגש הקודם, לפני כמה ימים, הרגשתי נורא. תחושת ריקנות איומה, רציתי פשוט למות. אין לי מושג איך חזרתי הביתה לתיפקוד רגיל ומלא. הייתי בטוחה שרגשות האשם מציפים אותי ואפילו שמחתי כי הנחתי שזה יאפס אותי ואני אקטע את הקשר הזה. בחשתי בתחושות הרבה, בכיתי המון וניסיתי להבין מה מפריע לי. יותר ויותר אני מתחילה להבין ולחשוב שהתאהבתי! אני עדין לא מאמינה שאני כותבת את זה. איך הגעתי לשם? לא התכוונתי בכלל! לי זה לא יקרה! כל מיני דברים כאלה. אבל כן, אני שם. הלב שורף מכאב. חייבת לתפקד, בעבודה, בבית. ומבפנים אני קרועה. מרגישה ריקנות איומה. לא מסוגלת לחשוב מה אני רוצה. אם באמת הייתי יכולה עכשיו להחליט מה הכי הייתי רוצה, לא יכולה להגיד שאני רוצה לקום ולעזוב הכל ולהיות איתו, אך גם לא מסוגלת "לחזור" לחיי הרגילים. מרגישה שחוץ מהילדים הכל שם קודר וזר לי. לא מרגישה חס וחלילה רגשות שליליים לבן זוגי, כמובן שיש עליות וירידות בקשר אך זה לא בהכרח התקופה הכי גרועה בחיינו. פתאום מרגישה שלא משנה מי היה בן זוגי, במצב הנוכחי לא היה לו מראש שום סיכוים מול אותו גבר, שמייצג את כל מה שאין לי בבית, את ההפך. מתחילה לבחוש בהחלטות שלקחתי בחיי, האם בחרתי את הגבר הנכון, האם הוא מתאים לי בכלל, האם מה שבחרתי לפני כמה שנים מתאים בהכרח להיום? למה אני לא יכולה ללכת עם הלב שלי? והכי כואב שזה לא משנה. אין לי את זכות הבחירה עם מי להיות. הגבר השני, לא שותף לרגשותיי. אנחנו ממשיכים להתכתב ולדון בתחושה הקשה איתה יצאתי מהמפגש האחרון אך כמובן שלא שמתי את הקלפים על השולחן. אני מרגישה מטופשת, כמו נערה מתבגרת שהלב שלה נשבר. מנסה להבין האם אני באמת מאוהבת או שהוא פשוט הניח מולי מראה (מבלי שידע כמובן) אל מול הדברים שחסרים לי בבן זוגי ובקשר שלנו. אני מרגישה בעיקר תחושת ריקנות איומה, תחושה של חור שחור, שאין לי כוחות להרים את עצמי. אנא בנות, אשמח לשמוע את דעתכן, אמפתיה ועידוד יתקבלו בברכה. למותר לציין שלא שיתפת אף אחד בעולם בתחושותיי אלו, אני מרגישה בודדה וריקה. איך אני מתמודדת עם התחושות האלה? כבר שנים שלא הייתי במקום הזה, הכל כבר שנים בטוח וידוע ופתאום הועפתי לאיזה פינה חסרת תשובות. תודה למי שנשארה עד הסוף. אני.
|
תוכן ההודעה:
|
