אחת בלילה. אני שוכבת במיטה ומפנטזת... לא, לא על גבר אחר, הלוואי! על אישה, אישה שראיתי היום בגינה. אמא עם תינוקת, תינוקת כמעט כמו שלי, אבל רק כמעט. אני עושה לעצמי הקרנה פרטית, נזכרת בהכל: איך היא הניפה אותה באויר, איך היא עירסלה אותה, עשתה לה התעמלות, לא נחה לרגע. והתינוקת: איזה גמישה היא היתה, איך היא צחקה כשהניפו אותה... רגע, בואי נקפיא את הרגע הזה: אמא ותינוקת צוחקות, ברקע מגלשה אדומה ושמיים כחולים...בואי נחזק קצת את הצבעים... זהו, מושלם. עוד פוסטר הצטרף לאלה שבתוך הראש שלי, מוכן לשימוש בכל רגע: ברגעי מנוחה, על הספסל בגינה ואפילו (אולי במיוחד) כשאני שוכבת ערה אחרי ההאכלה של הלילה וזקוקה לעינוי מהיר, משהו שאפשר לשלוף ברגע אחד, בלי שום מאמץ, להקרין לעצמי. להקרין לעצמי, אבל לא סתם ככה, כי משהו חסר להשלמת האפקט: מה זה שם? או, זהו, המסך התפצל לשניים: בצד ימין האמא והילדה בגינה, בלופ אינסופי מושלם ובצד שמאל תינוקת אחרת, די חמודה דווקא (אפילו שאני לא אובייקטיבית) יש לה רק בעיה אחת:: היא שוכבת בעגלה. איפה ההתעמלות? איפה התנועה? איפה ההנפה באויר? סתם שוכבת?! שתעשה איתה משהו, האמא הפלגמטית הזאת שלה שתקועה שם לידה על הספסל, (אגב, מה הקטע עם השיער שלה? ככה יוצאים מהבית?!) שתניף אותה, תרקוד איתה, תעשה לה התעמלות... מה זה השעמום הזה? אנחנו רוצים את הכסף בחזרה!
עד שנולדה בתי הראשונה לא באמת שמתי לב לדבר הזה שנקרא אמהות. כשחברות שלי ילדו דאגתי בד"כ לנתק איתם את הקשר. כי מה זה שווה לבוא למישהי, לשבת 3 שעות אצלה בסלון, בזמן שהיא מתזזת מסביב ליצור קטן ומשעמם, ולא להצליח לסיים משפט! ואם במקרה הצלחתי לספר משהו, לראות את תשומת ליבה נודדת, בדיוק בקטע הכי קריטי אליו, אל היצור שבשלב הזה היה בד"כ כבר מרוח כולו בחומרים בלתי מזוהים, איכסה, אני עפה מכאן, נתראה כשהוא יתגייס. וככה הצלחתי להיות בהריון (איזה כיף, כולם משרתים אותי) ואפילו ללדת (איפה האפידורל!?)בלי שיהיה לי שום מושג מה זה תינוקת ומה אני אמורה לעשות איתה בעצם. אבל מהרגע שבתי יצאה לעולם, העולם הזה התמלא באלפי אימהות, ילדים, תינוקות, עגלות, ציצים, מנשאים, מגלשות... אלפי אימהות וכל אחת ואחת יודעת לגדל את הילד שלה יותר טוב ממני.
באמת שלא היה לי מושג. והתינוקת שלי בטח לא יכלה לספר לי (למה הם לא מתחילים לדבר בגיל חודש? או לפחות באים עם תרגום?) אז למי היה מושג? לכל השאר. בכל מקום הסבירו לי איך לגדל את התינוקת שלי: מה היא צריכה, מה היא רוצה, איך להחזיק אותה (התנוחה הזאת לא טובה לה לגב!), מה להלביש לה,(לא קר לה ככה?) מה לתת לה לאכול (את לא מרסקת בעצמך? באמת?) ואני הקשבתי להכל, הסתכלתי וניסיתי ללמוד. בכל יום הייתי חוזרת הביתה ובטוחה: זהו, פיצחתי את הנוסחא, סוף סוף הבנתי איך עושים את זה, איך נהיים אמא. אם רק אעשה בדיוק את מה שאמרו לי אגיע סוף סוף למחוז חפצי, למקום הזה, השליו, שבו אני יכולה לשבת לי בשקט, בלי כל הקולות האלה שצועקים מסביבי, ולהרגיש שאני אמא טובה.
חמש שנים עברו. הבת שלי גדלה ויחד איתה גדלו הילדים של האמהות האחרות, האמהות הטובות שיודעות מה עושים. מדי פעם הרגשתי שאני כמעט שם, איתם, בארץ האמהות הטובות או שלפחות למדתי איך משחקים את התפקיד בצורה משכנעת. להסתיר את הפחדים וחוסר הביטחון, לא להסתובב בעולם שקופה לגמרי, לא להתנצל כל הזמן על מי שאני לא. חמש שנים עברו ואני אזרתי אומץ לעבור את זה שוב. הבטחתי לעצמי שעכשיו זה יהיה אחרת. עכשיו שיש לי ניסיון אני יודעת מה עושים אני כבר לא אהיה עלה נידף ברוח. אני אלך עם האינסטינקטים שלי,אני אהנה ממנה, אני אפסיק לפחוד ואתחיל לחיות.
וככה היה, חודשיים שלמים. דיברתי איתה, צחקתי אליה ונהנתי ממנה. לא הפסקתי לספר לכולם כמה ילד שני זה כיף, כמה חופשת לידה שניה היא באמת חופשה. כמה כיף לדעת סוף סוף מה עושים. אלו באמת היו חודשיים נהדרים אבל כמו בחופש הגדול, בסוף הוא תמיד נגמר והמבחנים מתחילים. זה התחיל בטיפת חלב, בשאלה תמימה לכאורה: היא שוכבת על הבטן? בטח, השבתי בנונשלנטיות, כשהיא ערה? המשיכה האחות עם הגוונים המושלמים בשיער לשאול, אה... לפעמים, איבדתי קצת את הביטחון. האחות הניחה את התינוקת שלי של הבטן, היא קירטעה כמו ברווז שלא יודע לשחות וצרחה בכל כוחותיה. אני עמדתי בצד מבויישת. זאת תינוקת שלא יודעת לשכב על הבטן! החיוך הנחמד נמחה משפתיה (המאופרות בשלמות) של האחות. אם לא תשכיבי אותה על הבטן היא לא תלמד לזחול! וללכת! הכל מתחיל בבטן! לא ידעתי, מלמלתי בבושה, לא ידעתי...
בדרך הבייתה בכיתי. הרגשתי אני מתאבלת, נפרדת, מהאמא הטובה שחשבתי שהייתי חודשיים שלמים, מהביטחון העצמי שהרגשתי, מהכיף שבאמהות, מהאשליה שאני יודעת מה אני עושה. בבית התיישבתי ליד המחשב, הבנתי אני צריכה למצוא מישהו שיגיד לי מה לעשות, ומהר! לפני שיהיה מאוחר מדי. נרשמתי לחוג יוגה לתינוקות. אומנם נכנסתי לשיעור החמישי, אבל לא היה לי רגע לבזבז ולחכות שייפתח קורס חדש: הזחילה של הבת שלי על כף המאזניים!על מה שקרה שם אני מעדיפה לעבור במהירות: הבת שלי בילתה את כל השיעור בידיים שלי, צורחת, בעוד אני בוהה במגוון של תינוקות מאושרים בתנוחות בלתי אפשריות. השיא היה כשפתאום שניים מהם (שנראו בגיל של הבת שלי) התהפכו מעצמם, יחד, בתאום מושלם כמו באיזה מפגן ראווה של שחייה צורנית לתינוקות. האמהות הגאות צילמו אותם, גם אני צילמתי. צילום ראשון לתערוכה הפרטית שבראש שלי. וככה זה המשיך. בשיעור התפתחןת למדתי שאיך שאני מחזיקה, משכיבה ואפילו שמה במנשא את הבת שלי, הכל לא נכון, הכל מזיק. שוב חזרתי לשבת בגינה ולבהות באימהות אחרות, כמובן שלהסתכל ולצחוק עם התינוקת שלי הפסקתי: למי יש זמן? אולי פעם אחזור לזה, מייד אחרי שאעשה איתה התעמלות, אשכיב אותה על הבטן, אקח אותה במנשא בתנוחת התערסלות, אחזיק אותה בתנוחה אחרת כל כמה זמן (שתהיה גמישה) וכל הזמן אמשיך לבדוק מסביב מה אני עושה לא בסדר. לא יאומן איך שנאה עצמית ממלאת את היום!
זהו, השעה כבר שלוש וחצי. אני עייפה וכדאי שאלך לישון. הרי מחר מתחיל יום חדש ומי יודע אולי זה היום שבו סוף סוף אני אהיה בסדר.
|
תוכן ההודעה:
|
