פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

4/5/2009 9:44 צאלה מאת: קושי בפרידה בבקרים בגן (דרורית, אשמח לעצתך) כותרת: הי כולן! דרור שלי כמעט בן 4. בשנה האחרונה הוא בגן מצויין, שגם הוא וגם אנחנו אוהבים. בשנתיים הקודמות היה בגן אחר, גם הוא היה טוב, אם כי היו לא מעט "זיופים" לקראת הסוף. העניין הוא שבעצם מעולם לא נפתרה בעיית הפרידה בבקרים, מאז שהוא הולך לגן (מגיל שנה וקצת).השנה הראשונה הייתה סיוט. לקח לו יותר מ-8 חודשים לתת אמון בגננות ו"לשחרר" אותנו בבקרים. ומאז ועד היום מדי פעם ישנן תקופות בהן הוא מתקשה להיפרד מאיתנו בבקרים. מדובר בסאגה שמתחילה בתחינה נרגשת: "אל תלכו" וממשיך בהצהרות יותר מדאיגות: "אני מפחד", "אני לא רוצה להישאר כאן" ונגמר בבכי קורע לב כשלבסוף נאלצים להיפרד, או, לחילופין, בהתרצות שלו לאחת (מאלפי) ההצעות של הגננות. תמיד התייחסנו לעניין במלוא הרצינות, ביררנו עם הגננות אם משהו השתנה בגן או ייתכן שמפריע לו, וכמובן, ביררנו איתו אם משהו מפריע לו בגן. תוך כדי הפרידה הוא מתעקש שהוא מפחד מהילדים, שמרביצים לו, מציקים לו, הוא מפחד מהעצים ומכל מיני דברים שהוא בדיוק רואה באותו רגע. כשבאים לאסוף אותו בצהריים והוא שמח ומאושר הוא מכריז שהיה "כיף!". בשיחות איתו הוא מספר על חוויות חיוביות בגן, שום דבר לא מפחיד, אף אחד לא מרביץ, הכל דבש! גם הגנן מתעקש שהילד פורח בגן, שהוא מוביל חברתית, שהוא שמח, נוכח ופעיל בכל הפעילויות. הוא מספר שהילד נרגע תוך 10 דקות אחרי שאנחנו הולכים וחוזר לעצמו, כלא היה דבר. הוא גם דואג להרגיע בתמונות שמחות שהוא מצלם בפלא-פון ושולח לנו במהלך היום. הגנן אפילו עקב אחריו במשך יומיים עם מצלמת וידאו, כדי לחפש משהו שאולי אנחנו מפספסים. אבל למעט כמה תקריות עם קבוצה של בנות דומיננטיות, תקריות שנראות נורמליות לחברת ילדים, לא נראו תופעות חריגות. בימים האחרונים זה ממש בלתי נסבל. אין בוקר שלא נגמר בבכי, אחרי חצי שעה בגן, של ניסיונות שכנוע וריצוי, בתקווה להגיע לפרידה "בהסכמה", שתתחיל את היום של שנינו ברגל ימין. משהו אומר לי שיש כאן "הכלת-יתר" ושאנחנו נופלים למוניפולציות וסחיטה רגשית. אבל מצד שני - למה? הילד זוכה להמון זמן-הורים איכותי, לכל תשומת-הלב שבעולם (הוא עדיין בן יחיד), הוא יודע לבטא היטב במילים רגשות ומצוקות, במקומות אחרים הוא כמעט ולעולם לא משתמש במוניפולציות, התקשורת בינינו נפלאה. אנחנו מאוד מאמינים בהקשבה לילד ובשיתוף פעולה. אין בעיית גבולות ואנחנו כמעט ולא נזקקים לגישה סמכותית איתו. אז, שוב - למה? ואם מדובר אכן במוניפולציה שלא חובקת בתוכה שום משמעות - איך שמים לזה סוף מבלי לפגוע בילד? מצד שני - אולי אנחנו באמת מפספסים משהו? אשמח לכל עצה מניסיונכן, וכמובן, דרורית, אם את כאן... אני יותר מאשמח... תודה לכן בנות יקרות. צאלה. תוכן ההודעה: תגובות נוספות עד כה נענו 0 תגובות

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש