לא יודעת מאיפה להתחיל , אבל חייבת לעשות סדר בבלגן שיש לי בלב ובראש
יש לי ילדה בכורה בת 7 , יפה נורא, יצירתית, רגישה , אצילית
אומנותית הרבה מעבר לגילה...
בחוץ היא מרשימה את כולם
לי נורא נורא קשה איתה,
זה לא ברמה של עימות כזה או אחר, או התמודדיות הקשורות לגיל - (זה תקופתי וקורה לי עם כל אחד מהילדים מדי פעם, קשה, מתמודדים, מתקדמים...)
אצלה
איך שהיא נכנסת הביתה אני מרגישה מתח, אני מרגישה לחץ, איך אני מתמודדת איתה היום...
איכשהו היא מעוררת אצלי את כל השריטות והשדים (ובאופן כללי אין לי הרבה כאלה)
יש לה קושי של רגישות יתר שבגללו המון דברים מציקים לה והיא לעיתים קרובות מטריפה את כל הבית עם זה (אל תאכלו ככה , ולתינוק: תפסיק לצרוח, והבגד הזה מעצבן...)
אבל זה לא מסביר את מה שהיא מעוררת בי...
למה לעזאזל אני מתנהגת כאילו אני אלרגית אליה? וכשהיא הולכת לחברה שוב נוח ונעים לי?
יש לי השערות לא מספיק מוגדרות, ואולי אני מפחדת לקרוא לזה בשם כי אני לא יודעת מה לעשות עם זה
- היא מהטיפוסים האלה שאף'פם לא מרוצים, לא שאין לה שמחת חיים , אבל היא תמיד תרצה עוד, עוד שוקולד , עוד בילוי, עוד ועוד ועוד זמן אמא, עוד השקעה בציור או בתסרוקת , ואני ? כ"כ שונה, מה שיש , יאללה , תודה! וממשיכים הלאה,
אלה הטיפוסים שקל לי איתם , מחייכים , אומרים תודה, נותנים לי את הסיפוק שלי ואת האישור, שאני אמא טובה...
בראש אני מבינה שיש לה אופי מצוין, יש לה שאיפות והיא תמיד רוצה את ההכי טוב בכל תחום, אבל זה לא מונע את התסכול מהתובעניות ומההרגשה שהיא אף פעם לא מרוצה.
- מיניות
נשמע הזוי לייחס לילדה קטנה , לא? אז אני אסביר
אני קיבלתי חינוך שמרני, עם הגדרות מאוד ברורות לגבי מיניות וצניעות של אישה (ישיבה ברגליים צמודות וכדו'), כשפגשתי את בעלי , אחד הדברים שמשכו אותי היו הנינוחות שלו עם הגוף שלו ובכלל, פורש את הגוף שלו כאילו מודיע לעולם כמה הוא חתיך, ובכלל התנהלות מלאת בטחון שאין בה התנצלות, "אני כזה ואני נהדר" , לא שאני חסרת ביטחון, אבל כן מחשבנת הרבה מה יחשבו, ועסוקה בלמצוא חן
היפהפיה שלי דומה לו, טוב לה עם הגוף שלה, היא יכולה לשכב באמבטיה וללטף את עצמה, אני מתה מפחד לקלקל אותה כמו שקלקלו אותי, בראש אני רוצה שתשאר בדיוק כמו שהיא, בלב ובגוף, משהו בי מתנגד , מתקומם....
אני רואה אותה עם הסבתות שלה שמעריצות אותה , היא נינוחה , היא מקסימה
איתי - משהו מתוח... עצבני - אני בטוחה שמעבר לכמה קשיים אוביקטיביים , משהו אצלי תקוע ולא מקבל אותה כמו שהיא
עוד נקודה מה זה דבילית אבל קיימת - הלידה שלה היתה טראומה, לא הלידה עצמה, ה"אחרי" - היא בכתה במשך שנה שלמה, היא ינקה וינקה , הייתי המוצץ שלה עד גיל שנה +
אני זוכרת את עצמי כמה שבועות אחרי הלידה, מניקה אותה ומניקה ומניקה, ובכל פעם שמנסה להניח אותה , היא מתחילה לבכות, ואני תשושה ובוכה: בוכה את הכאבים את העייפות ואת החירות שלי שנעלמה לבלי שוב
מרגישה כ"כ מטופשת במחשבות האלה, האם יתכן שאני עדיין תקועה שם בתינוקת ש"גזלה" את החירות שלי, התינוקת הזו גדולה ומדהימה ורק אתמול שמעתי באסיפת הורים כמה היא מדהימה, ואני תקועה - לא מצליחה להנות ממנה....
מי שהגיעה עד כאן = כל הכבוד
תובנות, ביקורות, המלצות - יתקבלו בברכה
|
תוכן ההודעה:
|
