פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

12/5/2009 12:36 מירונה מאת: "מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו..." הו, ההילולה......... כותרת: היי חברות יקרות, חייבת לתאר את חויות אתמול, או ליתר דיוק, הלילה. לפני הכל, אנחנו לא דתיים, סתם אוהבים את המסורת והרפתקאות. גם הילדים נאלצים לסבול אותנו בגלל זה, אבל מה לעשות, אנחנו כל עולמם :-)... בקיצור, בני היקר, כבר בן שלוש, ועל כן, החלטנו לעשות את טקס החלאקה בהר מירון, בל"ג בעומר, כמובן. ביקשתי עצות, המלצות, טיפים.... קיבלתי, אבל לא עיכלתי.... אז לקחתי את הילדים מהגן, קנינו כיבוד וסוכריות, ארזתי תיק, לקחתי את כולם, כולל הבעל היקר, הבאנו את התינוקי לסבתא, ונסענו ארבעתנו המירונה. מדהים כמה שהכל מאורגן. חניונים עם הכוונה, הסעות מלאות ללא הפסקה ותשלום, שמחה גדולה, לילה, חושך, ילדים ואנחנו. טוב, נו, כבר פה, אני אפילו מתרגשת. בכל זאת, הילולה. הגענו, ראינו כי המוני בני ישראל הגיעו גם, אבל בוודאי לא ידענו מה באמת קורה למעלה, ברחבה ליד הקבר של רשב"י היהודי הצדיק. בחיי, לא נראה לי שהוא ציפה לזה. חברות יקרות, זה חו"ל. אמיתי. מדהים. כל כך שמח, כולם שיכורים וחביבים, כל מיני שטויות ברמקולים, שמירות חפצים, מוסיקה חסידית ומרואקאית מתחרות אחת בשניה, חבר'ה דופקים את הראש עם יין קידוש (בין היתר...), צמר גפן מתוק, תרומות, נשים, גברים, ילדים. לכולם, אין מושג על מה המהומה. אז הצלחנו להגיע את מתחם הקבר, שם כמובן התפצלנו, הבנים עם הבנים, והבנות....בהתאם. בחיים לא חויתי דוחק כמו זה. נשים צעירות, זקנות, רזות, שמנות, ריחניות יותר, ריחניות עוד יותר, כולן, דוחפות. שוב, לא לכולם ברור למה ולאן, אבל צריך לדחוף. מדי פעם שומעים קריאות " השם ירחם, השם יציל..." אבל אני רק רוצה לעבור, שאלה קטנה, אפשר???? עברנו, לא ברור איך, בלי אבדות של גפיים ואיברים חיוניים, אנחנו ברחבה. והנה הבעל עם הפרוע בן השלוש. טוב, התחלנו לחפש איפה עושים את החלאקה, מסתבר, בכל מקום, תופסים כמה יהודים טובים ושמחים, מברכים, חותכים כמה תלתלים, שותים, רוקדים, אמא זורקת סוכריות, הכל טוב. עכשיו, מסתבר מחכים להדלקה הגדולה. מתחם המדורה מתמלא בלי סוף בליטרים, מאות ליטרים של שמן. הכל הולך, שמן חמניות, שמן קנולה, עם אומגה 3, בלי, שמן תינוקות, שמן קיק, העיקר, שמן. אז ישבנו באיזור של נשים. לכאורה, אין בעיה, עוד המון נשים דתיות כשרות (שלא כמוני) ישבו להן שם, ולפתע, בערך בחצות הליל, באים כמה בחורים, אברכים צדיקים וטובים, והופכים לבהמות. ממש בהמות. כל הנשים חייבות לעזוב מיד את המקומות, זה רק לגברים. "בסדר", אבל לאן? אני עם הילדה על הכתפיים, ועוד כמה מאות, אלפי נשים אחרות, ואין לנו לאן ללכת. מאחורינו המון נשי עומד איתן, עשרות אלפים, ולפנינו, אברכים עם טירוף של שנאה בעיניים מתחילים לדחוף אותנו עם גדרות מתכת, כאלו ששמים בכדי לתחום איזור. איזור מצורעים, סליחה, מצורעות. ילדתי היפה, התחילה לבכות, כל כך חזק לבכות. מה יכולתי לומר לה? מה? מה אומר שיש גם כאלו שזו אמונתם? ומה אומר על השוטר שעומד ממש לידי ולידה, ומסתכל איך דוחפים ומועכים את ילדתי? מה אגיד לה? אז היו כמה חברה ברסלבים ועוד איש קשיש חילוני, שדחפו את החלאות הללו מאיתנו, אבל את זה היא לא ראתה כבר, היא היתה מבוהלת, בוכיה, ואני, אני בוכה איתה!!!! אין לי לאן ללכת, אני פשוט בוכה, היא על ידיי, מחובקת, מוגנת ואהובה, ואני, בוווווכככככההההה!!! כמו תינוקת, כי אין לי מה לומר לילדתי, בתי יקירתי... אז ראו אותנו כמה חברה דתיים טובים, ו"חילצו" אותנו מן התופת, ונרגעה הילדה, ונדלקה המדורה, ובא האדמור, והמוני כובעים שחורים שרו, רקדו, נעו בקצב אחיד. ובאמת היה מראה, איך אגיד, הזוי. משהו פאגני, לא מן העולם הזה... אבל בלב, כל כך המון כאב. לא ההמון, ולא הרעש, לא הטקס ולא המנהגים, ולא כל דבר אחר לא היה מפריע לנו לשמוח, אבל שנאת האברכים, השוטר ה"עיוור", וחוסר האונים שלי אל מול ילדתי, שברו אותי. וזה לא פשוט.... ארוך, סורי... תוכן ההודעה: תגובות נוספות 12/5/2009  13:25 וואו!!!1 - חני 12/5/2009  13:33 חני יקרה, לא על החרדים ולא על הצניעות בכיתי. ולא בגללם. - מירונה 12/5/2009  13:51 ***OT לחני---עדכון. - זאת אני 12/5/2009  16:44 מבינה אותך - חני

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש