הפעם נפלה עלי מכה לא קטנה. הגיעה נירית בת השש, שהתגלתה כאחת מהפציאנטיות הכי קשות שהיו לי בעשרים השנים האחרונות.
נירית הגיעה עם אמא, שהודיעה בשקט, שאני הרופאה השביעית. ששה קולגות הרימו ידיים (וצדקו!)
אני כבר רגילה להצהרות הללו, אבל לא ידעתי באיזה פח יקוש נפלתי.
נירית התישבה על הכיסא בתנועות מתורגלות היטב, ואני חשבתי, כי כמה בדיחות וקצת צחוקים, ויהיה בסדר. הילדה לא נראתה לחוצה, לא מבוהלת, לא בכתה. שכבה לה שם וצחקה ברוגע. אני כבר התכוננתי לטיפול שלו בבחינת "משנה מקום משנה מזל". כבר היו לי כאלה.
שרה הסייעת ישבה לצידי וצחקה עמי. שום דבר לא הווה תמרור אזהרה למה שעתיד לקרות.
נירית פתחה את הפה באופן סימלי, והביטה בי במבט מתגרה. כאן כבר התחיל איזה פעמון לצלצל בראשי. המבט היה מבט חדור קרב, אבל בכל זאת, גיליתי שיניים עם שתי סתימות, ושן אחת עם סתימה זמנית. אמא ציינה, שהרופא שטיפל בנירית, לא ידע אם לבצע קיטוע מוך או סתימה בלבד, שכן נירית לא מסכימה להצטלם.
שאלתי את נירית, אם נכון הדבר, והיא בקול רם ובוטח הודיעה לי: אני לא אצטלם. לא ויכוח, ולא היסוס. פשוט הודעה וזהו.
ניסיתי להסביר, שבמקרה זה חייבים לצלם, וכי מדובר בדבר של מה בכך. נירית לא ענתה וזהו.
ביקשתי משרה פילם קטן, הראיתי לנירית, שסרבה בתוקף להנחת סינור מגן עליה. נירית תפסה את הפילם וזרקה אותו הרחק. אחר שלחה אלי מבט והודיעה: אני לא מצטלמת!
אמא יצאה החוצה, למודת נסיון. אני משערת שהמחזה הזה חזר שוב ושוב שש פעמים.
ניסיתי להסביר, ניסיתי להראות. ניסיתי לשדל. ניסיתי להכניס לפה. כלום! הפילם הועף החוצה בקלילות תוך השתוללות רבתי.
נירית למדה את מקצוע המלחמה ברופאי השיניים באופן יסודי ומושלם. היא הודיעה לי, שלא איכפת לה שאמא לא בחדר. לשאלתי ענתה גם, כי לא איכפת לה שמורתה תדע על התנהגותה. (כיתה א')
העסק הפך מאתגר מרגע לרגע. הודעתי לנירית, שהיא תצולם גם אם נשאר כל הלילה. נירית החלה לצרוח, כאילו תלשתי את ליבה מקרבה. ישבתי עם שרה, ותארנו את הפיג'מה שנלבש במרפאה, בעודנו מחכות לצילום כל הלילה. שרה הבטיחה להשאיל לי אחת משלה, שכן היא גרה בקרבת מקום. נירית התחילה לצחוק, וחשבתי שהצלחנו לרכך אותה. איפה? רק הוכנס פילם לפה, והשתוללות רבתי, כולל צרחות, זעקות ונפנופי רגליים.
נכנס קולגה, ואני ניסיתי לרתום אותו לעשיה. הוא הציע לצלם במקומי. נירית הנידה ראשה לצדדים. לא! הוא ניסה לשדל אותה ולהרגיעה. כלום!
כשיצא, לחש לי "אבוד". רק משהתרחק, הודיעה נירית, שדוקא אצלו היא תצטלם. כן. בטח. עכשיו הפך העניין לאישי. שרה ממלמלת שאין טעם. הקולגה מודיע שאי אפשר. ככה? להיות השביעית בתור, רק בשל צילום מחורבן? ממש התעצבנתי. נסיון להשתמש במחזיק צילום שונה, צבעוני, אולי לה יהיה אטרקטיבי יותר, הסתיים בשבירתו ביד קלה, ולא שלי. כבר עברה שעה שלמה, כולל זעקות וצרחות, ובלי שום תוצאות. כולי מזיעה, ורק נירית שולחת אלי מבט מתריס: "אני אנצח". ידעתי שיהיה לי קל להפסיד, אבל לשלוח את נירית להרדמה כללית בגלל שן שאולי צריכה קיטוע מוך?
לבסוף פשוט תפסתי את הילדה, הכנסתי צילום לפה, וחרגתי ממנהגי. ביקשתי משרה ללחוץ על הכפתור. נעשה צילום.
נירית הביטה בי והפעם ידעתי שהעסק נגמר, ומלחמת מאה השנים בצילומי הרנטגן תמה. שאלתי אותה, אם תרצה שאצלם את הצד השני גם בכח, או שתוכל להחזיק את הצילום בעצמה, ביתר נוחות.
נירית בחרה באופציה העדיפה על שתינו. בשניה צולם גם צד ימין. אמא הוכנסה לחדר, ממלמלת דברי תודה. תוך חמש דקות נעשתה סתימה אחרי אילחוש. נירית שיתפה פעולה באופן מושלם וקמה לבחור מתנה. הצילום שעשינו במשותף, אגב, לא הצליח.
שאר היום נגררתי סחוטה. היה שווה?
|
תוכן ההודעה:
|
