אני כבר לא צעירונת, ביליתי פה הרבה בזמן ההריון הראשון שלי, הלידה ולאחר מכן. הפיצי שלי כבר בן 6. ליוויתי אתכן בעיקר ברקע במשך השנים שעברו, בכיתי עם חלקכן, שמחתי עם חלקכן.... קראתי, אך לא כתבתי.
4 שנים, 4 שנים ארוכות חיכינו לנס, להריון הזה תודה לאל, שגדל לו ואנו עדיין לא ממש קולטים. 4 שנים של שאלות: נו, מה קורה? הילד כבר גדול? למה אתם מחכים? אתם לא רוצים עוד ילד? נו, מה לא הגיע הזמן? או תגיד לאמא שאתה רוצה אח/אחות. לכל החברים בגן, כבר נולד עוד תינוק וגם הילד ששואל ומאוד רוצה - להגיד לו שה' מחליט עבורנו מתי יהיה הזמן הכי טוב לקבל עוד תינוק בבית. לעבור מברית לברית, כי זה בדיוק הגילאים שכולם מרחיבים את המשפחה ולשמוע את השאלה המתבקשת. להחזיק תינוק בידיים,להסניף אותו ולתהות אם מתישהו גם לנו יהיה עוד אחד ואז - אוי, כמה מתאים לך תינוק, את לא רוצה?
כל שאלה, כמו דקירה של סכין.
אז אני כותבת פה וזה פעם ראשונה בכל השנים האלו שאני גם מעלה על הכתב את הדברים האלו ובוכה, כי הכאב עדיין שם וקיים. אז אולי זה רק אני, אך מזמן הפסקתי לשאול נשים את השאלות האלו, אבל שוב אולי זה רק אני.
|
תוכן ההודעה:
|