לילי בת השמונה, הגיעה למרפאה,בתלונה על כאב בשן עם אמה, חברתי מילדות. זה מצב הרבה יותר מלחיץ עבורי, שכן אני ממש לא נהנית להיות "בתפקיד" עם ילדה שבאה לשחק עם בתי. השן שלה כאבה ובצילום ראיתי עששת עמוקה. לא פשוט לטפל בלילי. מאד קשה לה לקבל טיפול. סכר הגומי הורג אותה, הסקשן משגע אותה, ומקדחי, בכלל לא חביבים עליה. את הטיפול היא עוברת בסדרת צעקות וצרחות, עם או בלי שנוגעים בה בכלל, וכל זאת, עם ילדה שמגיעה אלי הביתה אחר כך. במהירת ניקיתי את השן (צרחות) וסתמתי. העסק נראה די מבטיח, וטלפון בערב סיפר על שיפור משמעותי בכאב, שהנחתי שנבע מפגיעה בחניכיים, ממזון שנדחס לתוכם בשל הבור העמוק. מרוצה מאד, שמחתי על כי הבעיה נפתרה בצורה כה חלקה, עד שאחרי יומיים קיבלתי טלפון נוסף: הכאב חזר, ועם ריבית! נורא מלחיץ. רצתי ביום ששי למרפאה, שם חיכתה לילי בפנים חמוצות. כאמור, טיפולי שיניים היא אינה אוהבת. צילום מחודש הראה סתימה נחמדה מאד. שום דבר לא מרמז על בעיה, אבל השן כואבת! החלטתי לפתוח את השן שנית, להוציא את הסתימה ולעשות טיפול שורש. לפעמים צריך להביט בעיניים של מה שלא רוצים לראות. לילי התחילה בצרחות, ואני? מה אוכל לעשות? השן לא נרדמה היטב, דבר שבהחלט מרמז על דלקת. לקח זמן רב והרבה סבלנות לנקות את השן ולהניח תרופה בתוכה, להרגיע את הכאב. היום קפצתי לביתה של לילי. בנדיבותה, אמרה לי בחיוך: כאן את לא רופאה! וביקשה ללמוד קצת נגינה בחלילית. את זה כבר עשיתי בהנאה גדולה.
|
תוכן ההודעה:
|