2/6/2009 10:39
|
ניבי
|
מאת:
|
בת עמיחי
|
כותרת:
|
תינוקת קטנה יפהפיה שלי. לעולם לא אשכח אותך. את קולך הרך כשיצאת מרחמי, קול פעיה קטן שהחדיר בכולם תקווה גדולה.את עורך הקטיפתי בו לא העזתי לגעת כי פחדתי להבהיל אותך, להכאיב לחושייך שטרם הבשילו למגע, לזהם את גופך הלא מוגן. את כפות ידייך הקטנות שכה רציתי לאחוז ולהרגיש את אצבעותייך אוחזות באצבעי. את שתי הבהונות ברגלייך, הנוטות להתרומם למעלה, בדיוק כמו של אחיך הגדול. את שפתייך המצוירות ופיך הפתוח באי נוחות בגלל הצינורית של הזונדה, שכה רציתי ללחלח, כדי להקל את תחושתך. את שכיבתך בפישוט איברים, חסרת מים לצוף בהם, חסרת כוחות מול כוח הכבידה. את שיער התינוקות הכהה שידעתי שמחביא תחתיו פלומה רכה ובהירה. את המצח הגבוה של אבא. את עינייך שנפקחו מדי פעם לשניות קצרות ונעצמו שוב כי כה מעייף היה הכל. את הבטן הקטנה והחזה שנעו בתנועות נשימה קצובות. את בית החזה ועצמות הבריח שהיו כה ברורות בגלל הרזון. את עורך האדמדם שעוד לא התחיל להתבהר. לא הספקתי להכיר אותך ואני כבר מתגעגעת וחסרה אותך כל כך.
לעולם לא אשכח את אבא עומד ליד האינקובאטור רק כדי להיות לידך, אפילו שלא יכולת להרגיש שהוא שם. את זה שהוא ליטף אותך בעדינות וניסה שוב ושוב להחדיר בי אומץ לעשות כמוהו. את פניו שהתמלאו ברוך, אהבה ומסירות, בכל פעם שהיינו לצידך. את הירידה הראשונה מהמיטה אחרי הניתוח, כשאבא הביא כסא גלגלים ולקח אותי אלייך. את האופטימיות הזהירה של אבא, אופטימיות שניסה להחדיר גם בי. את הדמעות של אבא כשהגיע אליי בשבת בבוקר לספר שהתקשרו אליו מהפגיה ושהיתה התדרדרות בלילה. את הדמעות של אבא שרצה שנעניק לך שם, רגעים ספורים לפני שאת נפרדת מאתנו. את הדמעות של אבא שרצה ללכת להיפרד ממך והלך לבד כי אני לא יכולתי לעמוד בזה. את הדמעות של אבא כשקראנו לך בדעה אחת, בת עמיחי, כפי שהיה כתוב על כל המדבקות שלך. את הדמעות של אבא כשראה את טיפות החלב הראשונות נוזלות משדיי. את הדמעות של אבא.
לעולם לא אשכח את שדיי שהתחילו לשפוע חלב יום אחרי שכבר לא היית כדי ליהנות ממנו. את החלב שטפטף מעצמו בלי רחמים, וזלג ממני כמו דמעות ליבי המדמם. את החלב העשיר והמופלא שרוקנתי משדיי, שלא התחשבו בהעדרך. את החלב שמילא שוב ושוב את שדיי פוצע אותי בכמיהתי הנואשת להניק אותך. את הכאב המפלח בפטמותיי כששמעתי מהחדרים הסמוכים בכי תינוק.
לעולם לא אשכח את גאוותו של אחיך הגדול כששמע שאת בבטן שלי ושבקרוב תהיה לו אחות קטנה. את פרץ הליטופים שליטף אותי ואותך בבטני, מהרגע ששמע על קיומך. את שמחתו האדירה כששמע שנולדת ואת השירים ששר כל היום, סיפורים מולחנים, על היותו אח גדול לתינוקת קטנטנה. את רצונו העז לפגוש אותך ואכזבתו שאסור לו להיכנס לפגיה. את צערו וכאבו כשסיפרנו לו שלא החזקת מעמד, כששאל בקול שבור, כדי להיות בטוח, אם את מתה. את תקוותו, כשאמר שאפשר להחיות בני אדם ושהרופאים יכולים להחיות גם אותך. את פניו כשאמר "אוף", כשהבין שניסו להחיות אותך ולא הצליחו. את תמיהתו מדוע זה לא ממלאים את האינקובאטור במים בכדי שהפגים הקטנים יוכלו להמשיך לנשום כמו ברחם, עד שיבשילו ריאותיהם. את העיניים שנשא אליי כשביקש שנבטיח לו שנביא לו אח או אחות חדשים.
לא אשכח. את היית. אמיתית. כמו שחלמתי שתהיי. והלכת מאיתנו בזמן שאני עוד סופרת את שבועות ההיריון, עוד מניחה יד על בטני תרה אחר תנועותייך.
ביולי אהיה בת 36 והייתי בטוחה שאני הולכת לקבל את המתנה המופלאה ביותר בעולם לה חיכיתי כבר שלושה ימי הולדת. כעת אני מגייסת את צבאותיי לעמוד זקופה ביומולדת זה ולא להתמוטט.
* * * * *
תודה לכן שהתפללתן, קיוויתן, חשבתן, החזקתן אצבעות, התגייסתן לעזרה, חיבקתן ועטפתן אותנו. תודה לד"ר ליבוביץ' שהצילה אותנו וקיצרה לנו את מסכת ייסורי החלב. תודה לגילי אבישי שלא מפסיקה לדאוג ולהתעניין. מזל טוב ובהצלחה לכל ההריונות החדשים.חושבת עליכן גם אם לא כותבת באופן אישי. אני מקווה שיום יבוא ואוכל להביא לכאן את ההודעה האחת.המשמחת. שלכן, ניבי.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|