הילדים שלי בן 7 ובן 4 משחקים משתוללים,לפני השינה וכבר אחרי תשע וחצי מאוחר ,מחר יש בית ספר.והם קופצים משתוללים ,חוזרים למיטה יוצאים מהמיטה ומרעישים בקולי קולות .בעלי סגר את הדלת של החדר שינה הם רצו להיכנס לשם וצוחקים וצוחקים. נשארתי איתם בחדר ורעש,והגדול במיוחד מרעיש.התחלתי כבר לשים את היד על האוזן שלי מרוב רעש.וחרבות,ומשחקים.ודי טיילנו,שיחקנו נהנינו והם לא ישנים,וגם אני רוצה את השקט שלי.
בסופו של דבר,הרמתי את הקול לצעקה קלה שהייתה מכוונת לגדול כי הוא זה גרם לכל הרעש.אמרתי לו במין צעקה מספיק תלך כבר לישון.הם לא רגילים שאני צועקת,כי אני אף פעם לא צועקת אף פעם ממש. הבן הקטן שלי מסתכל עליי ואומר נעלבתי ועושה פרצוף עצוב ומסכן.ואני נשברת מבפנים.מרגישה שאני כישלון גמור.והם בסך הכל היו כל כך שמחים,ומשחקים,הם פשוט לא עייפים.כי עובדה הם קמו כל הזמן מהמיטה. ואני מרגישה לא טוב עם זה.רגשות אשם,ואפילו כעס כלפי הגדול.כי הקטן שלי לא רגיל לדברים האלה.אני תמיד עדינה איתם מאוד מאוד.והצעקה הקטנה הזאת והמבט שלו גרם לי להתכווץ ולבכות מבפנים,כי פתאם הם השתתקו וזה לא היה טבעי מבחינתם.טעיתי נכון?
ו
|
תוכן ההודעה:
|