כמה קל ופשוט לקנות בגדים לילדים קטנים. קהל שבוי! שתי אופציות עומדות בפני ההורים השלוים. הראשונה: לקחת את העולל או הילד. למדוד לו, או לא למדוד לו בגדים, לשלם ולצאת. הילד ילבש את רובם ללא טרוניות. המהלך כרוך כמובן בצרחות, ב"אמא תקני לי" בעצבים ובחוסר סבלנות בולט. אותו סידור ניתן לביצוע אף ללא הילד, כאשר יש שלוה, אבל אין דוגמן למדידה. מה לעשות, אין שלמות! בכל מקרה הוא ילבש את שנגזר עליו וחסל.
עם בנות העסק מסובך יותר. הן לא לובשות כל בגד. לעיתים גם כזה שאהבו בחנות. לא פשוט. לא פשוט? גן עדן!
ילדי הבוגרים הגיעו לגיל של הניסים. ללבוש בגדים הם נוהגים. הצעיר יותר, גם מקפיד לקרוע אותם באיזשהו שלב. הם גם נדים בראשם ונוזפים בנו, שאין להם מה ללבוש. אבל מה? לא מוכנים ללכת לקנות, וגם לא מוכנים לתת איזה הנחיות, או סתם לזרוק רמזים, מה לקנות להם.
כך הגענו אחוזי יאוש לחנות, לחפש לחייל בדימוס מכנסיים. לא. שני זוגות זה לא מספיק. וגם זה, כי הצעיר העביר לו זוג. מה אגיד? ג'ינס. אבא-אמא מתושלחים מביטים בג'ינס ומנסים להחליט מה ראוי ומה לא. מה של ערסים ומה של לפלפים, ומה הבן רוצה להיות.
לבסוף קנינו. נראה לנו בסדר. ג'ינס, נו! וחטפנו פרצוף. גם צר וגם עם קישוט. עם קישוט?
הצעיר הודיע שחייב בגדים. לקחנו אותו איתנו לצומת בילו ואז הצעתי הצעה נפלאה: בוא תמדוד בגדים! הילד סרב. לא בא לו. בערב נזף בי שאין לו מה ללבוש.
הגדול לא מבין, מדוע לא סביר בעיני לכבס לו ביד חולצות, שכן ארבע זה לא מספיק.
בחיל ורעדה הלכנו היום לקניון הקרוב. הצעיר סרב, כי זה הקניון הקרוב. (הא?) בדמעות, בדמעות בחרנו שלוש חולצות, אותן השווינו לחולצה אחת המארבע. (כן. כיבסתי ביד וגם גיהצתי אחר כך מהר). הצבע יפה? הוא יאהב? הוא יסכים ללבוש גם אם אין צוארון כמו שציווה? למתבגרים פתרונים.
מה זה צרחות וריצות בחנות? הבטנו בהורים מאושרים שרצו מותשים אחרי ילדיהם ונדנו בראשינו. קלי קלות.
|
תוכן ההודעה:
|
