17/6/2009 8:51
|
במשבר
|
מאת:
|
ילדי שינה פניו ואני שינתי שלי
|
כותרת:
|
בני בן החמש נמצא במשבר רציני שהחל לפני כמה חודשים בהתקפי פחד ובכי והמשיך להשתכלל עד שנאלצנו להוציא אותו מהגן לפני מספר שבועות. הוא פוחד לצאת מהבית וסובל מהתקפי זעם בין פעמיים לשלוש ביום. עד לפני כמה חודשים היה ילד שמח ובטוח בעצמו. עכשיו הוא פוחד מהצל של עצמו ומרבה לומר משפטים אובדניים ("נמאס לי כבר מהחיים האלה" "אני כבר לא רוצה להיות אף אחד" "לא אכפת לי שהכל יגמר ואני אהיה כבר כלום") וכן מאיים באלימות (נשאר בגדר איום בלבד) "אני ארביץ לך אמא", ועוד כל מיני אמירות קשות "אני כבר שונא אותך" "אהרוג אותך". כובן שאנחנו נמצאים בטיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי (התרפות לא עוזרות ממש) ונוירולוגי (לשלול גידול בראש). למה אני כותבת. כי אני מתמודדת אם רגשות ממש קשים כלפיו ורגשות אשמה כלפי עצמי. זה הילד שהייתי הכי קשורה אליו. תמיד הזכיר לי את עצמי בשמחת החיים, בביטחון העצמי (שהיה פעם מרובה), ובהרפתקנות והסתגלנו - תכונות שאהבתי אצלי ואצלו. עכשיו אני שונאת אותו. היום קיוויתי שימצאו אצלו גידול בראש וזהו. אם יוציאו אותו-נפלא. אם לא יצליחו-שימות.כבר דמיינתי את השבעה. הצילו. איך אמא יכולה להרגיש ככה?
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|