פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

13/9/2009 22:7 שירי מאת: ילד שלי כותרת: היום שוב חזרת מבי"ס מאושר וצוהל: "אמא, נפתח חוג לטבע, זה בדיוק מה שאני אוהב!! נכון שזה בדיוק בשבילי? נכון שאני יכול ללכת? הצצתי בפתק שניפנפת מולי, והשתדלתי להסתיר את הכאב בעיניי: "אני לא יודעת, מתוק שלי, כתוב פה שהחוג מתקיים בחוץ, בשמש..." והסתכלת עליי במבט מאוכזב, וניסיתי לרכך והבטחתי שמחר אתקשר ואברר במה בדיוק מדובר. אבל אני כבר יודעת. אני יודעת שגם את זה נצטרך למנוע ממך, כמו את חוג הכדורגל שכל חבריך משתתפים בו, וכמו את שיעורי הכדור האחרים בביה"ס שמתקיימים במגרש הספורט החשוף. ואני רואה שקשה לך. אני יודעת כמה אתה מרגיש שונה וכמה זה קשה. כבר בכניסה לביה"ס, עוד לפני שנכנסים לבנין, אתה כבר מסיר את הכובע. שלא יראו. ואתמול, כשגן השעשועים המה מכל ילדי הישוב, התווכחת איתי שעה ארוכה, לראשונה בחייך, על נחיצותו של הכובע. יקר שלי, אינני יודעת כמה שנים עוד יעברו לפני שאוכל להראות לך את השורות הללו. לפני שאוכל לספר לך כמה כאב וצער אבא ואני חשים למראה סבלך. אני יודעת כמה חשוב לך להיות חלק מכולם, כמו כולם, וכמה קשה לך שאתה לא יכול, שאתה כל הזמן מוגבל, ונזקק לחישובים שילדים אחרים לא נותנים עליהם את הדעת. קודם אבא ואני הסתכלנו בתמונות ההם. ראינו אותך חיוור וקירח ועצוב. שוב חזרו אלינו הימים המפחידים ההם, הרגעים הקשים בהם חזינו בסבלך. אני בכיתי ואבא אמר: זוכרת את הימים בהם לא ידענו אם נצא מזה בכלל? אנחנו כבר שלוש שנים אחרי, ויש לנו ילד מקסים, פורח ומאושר. זה נכון. מי כמוני יודע כמה זה לא מובן מאליו להגיע לאן שהגענו. וברגעים כאלו אני אומרת: לעזאזל הכל, ואם מה שיבטיח את בריאותך זו התרופה הזו, אז נמשיך. אבל אז עולות מולי עיניך העצובות, והתרחקותך משאר הילדים כשהם משחקים כדורגל, והספק האם באמת התרופה הזו עוד יעילה, ויותר מכל ההחלטה הנוראה הזו. ההחלטה ששמו בידינו אם להפסיק או להמשיך לתת לך את התרופה כי: "אין די מחקרים שיוכיחו לכאן או לכאן, כי אין די ילדים ששרדו את המחלה הארורה הזו..." ושוב עולה בי הכעס הישן. למה? למה זה לא יכול היה להיגמר אי שם, במעמקי המחלקה האונקולוגית, למה נגזר עלינו להמשיך עם הספקות, החרדות, ההחלטות הבלתי אפשריות האלו. אני נעה בין שני קולות. האחד מפתה להפסיק. להפסיק. לחזור לחיים כאחד הילדים, להפסיק לפחד, לדאוג, לשמור. אבל אז עולה הקול השני ושואל: ואם זה יחזור? הספק שהמחלה תחזור בגלל שהפסקנו את התרופה... איך אוכל להמשיך לחיות? וכבר ברור לי שצריך להמשיך, יהא המחיר אשר יהא. אבל שוב עיניך העצובות... תוכן ההודעה: תגובות נוספות 13/9/2009  22:20 אולי אפשר לדבר עם החוג - אמא אחת 13/9/2009  22:23 שירי, גרמת לי לבכות - לימורית 13/9/2009  22:26 שירי יקרה כל כך - מאמוש 13/9/2009  22:55 שירי יקרה מאוד - maia 13/9/2009  23:0 "הוא לא צריך להיות כמו כולם" = חבל להיאחז בו - דפלול 13/9/2009  23:15 שירי יש לי רעיון עבורך לחוג טבע שהוא לא בחוץ ממש ממולץאם את רוצה פרטים ומידע נוסף יש את המייל שלי את מוזמנת לכתוב אלי. יהודית (ל"ת) - יהודית 14/9/2009  0:17 היי שירי, - ריש 14/9/2009  0:34 שירי יקרה - תמרה 14/9/2009  7:21 שירי, זה נוגע באיזורים הכי "מעוצבבים" בנפש.... - כלנית 14/9/2009  9:1 אוי שירי - רונה 14/9/2009  9:28 נשים יקרות מאוד - שירי 14/9/2009  9:28 הצעה - אורחת פורחת כבר לא בתפוצות 14/9/2009  9:33 שירי יקרה - דיקלה 14/9/2009  10:55 שירי - שולחת לך חיבוק גדול (ל"ת) - עדן 14/9/2009  11:4 שירי - אסנת 14/9/2009  11:44 אוי, שירי - annat 14/9/2009  12:7 שירי יקרה מאד- הערה קטנה עכשיו בעודי דומעת איתך: - נעמה 14/9/2009  12:50 שירי, גמני שולחת חיבוק גדול. שנה טובה ובריאות. (ל"ת) - שיר 14/9/2009  18:46 Another hug from me! (ל"ת) - Me 14/9/2009  20:3 שירי, אולי אפשר - רונית 15/9/2009  9:38 שירי חזקי ואמצי - שני 15/9/2009  21:50 שירי יקרה - עוד שין

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש