תמיד צריך ללמוד דברים חדשים.כך אומרים כולם, אבל כל כך קל, בצוק העיתים ולחץ החיים, להשתקע בשגרה המנוולת של עבודה-ספונג'ה, הסעות ושינה. זה הופך לקל ולא מסובך. למה לשנות?
אבל לי זה קרה! נעקצתי לפני כחמש שנים.
באתי להופעה של שני בני בתזמורת הג'אז. הרפרטואר מוכר, הילדים מוכרים. שלוה של שיגרה, רק שבאולם הסתובב מישהו זר, ובידו מקל של מטאטא מנוסר (איזה חצי מטר אורך)ובראשו שטרונגול דמוי מקור ברווז.
התחלתי לשאול את הסובב, מהו כלי המשחית, והאים האיש עומד להרביץ לשאר הנגנים? (חששתי בצדק! בהנים ישבו קדימה. רק אחד יוכל להלחם בו בעזרת קלרינט. הפסנתר כבד)
המנצח עלה לבמה והודיע, שחברו מארמניה, הסכים לנגן מנגינה ב-דודוק. החבר הניף את המטאטא, הפעיל פליי-באק בטייפ ו... אני ראיתי זיקוקי דינור. זה! זה מה שאני רוצה. קול של מלאכים בשירתם הדודוק הזה. ניסיתי לדבר עם הנגן, אך הוא דובר ארמנית ורוסית בלבד. אין תקשורת.
חזרתי הביתה ובפי בקשה: דודוק!
ניסינו לברר בחנויות בארץ ואין! ברובע הארמני, הסכים מישהו לקנות לי אחד בביקור המולדת הבא, אך שאל בדיוק איזה דודוק אני רוצה. "כזה כמו של ההוא" אינה תשובה מספקת, והדודוק לא זול.
עברה שנה, עברו שנתיים. הדודוק לא נשכח, והתרגלתי לשגרת העבודה-חוגים-שינה היומיומית, עד שבעלי הפתיע אותי ב-דודוק מתנה ליום הולדתי. (אני רגילה למתנות איזוטריות. פעם קיבלתי חותך זכוכית משובח, וזה עוד כלום! חברתי קיבלה פעם רתכת מתנה, כולל המסכה המפחידה לראש)
בעלי מגיש לי את השי. אין ספק! מקל מטאטא, שטרונגול. הכל יש. צליל? אין! הוריד לי דפי הסבר ועיצות נגינה מהאינטרנט. כמו ללמוד שחיה בהתכתבות.
הרגשתי כמשה. רואה את הדודוק מנגד, ומלבד צפרור או שניים, לא מצליחה לנגן שום דבר סביר.
ולמי מספרים מצוקות נפש אשר כאלה? לפסיכולוג? מה פתאום?! לפסיכיאטר? לא בא בחשבון. בעל המקצוע הראוי, הוא המורה לצורפות, כמובן. היחיד שכשאמרתי לו "דודוק" לא איחל לי "לבריאות" והציע טישו. הוא הציע טלפון של חבר, שמכיר מורה מדופלם ל... דודוק!
כך נוצר קשר עם מורי הנערץ (והקפדן מאד) איליה, שלא מוותר לי לרגע ופתח לי פתח לעולם שונה, לא מוכר ומיוחד, של המוסיקה הארמנית-אזרית. איליה פסק שהדודוק שקיבלתי, אינו ראוי, השאיל לי בנדיבות רבה אחד מדודוקיו, ואני פניתי בתחינה לארתור, אמן יוצר דודוקים בעל שם ומוניטין, אי שם בארמניה הרחוקה: אנא, בנה לי דודוק. לא פשוט העסק. המקל בנוי מענף אפרסק. את העלים בונה ארתור מקנים, אותם הוא משיג באזור כפרי מרוחק ושורף אותם עד ליצירת הצורה המיוחדת וקושי הנגינה הרצוי (כמה קשה-ככה הצליל יותר יפה).
העם הארמני ספג תלאות רבות וקשות במהלך ההיסטוריה, אך הכל התגמד במגע עם דואר ישראל. הדודוק שלי הוכן ביד אמן וחזר כלעומת שבא מארץ הקודש לארץ אררט. הדודוק נשלח שוב, הפעם לביתו של איליה המורה, ואתמול, אחרי חודשיים המתנה, זכיתי לבתק את העטיפה הקפדנית, להריח את ריח שמן האגוזים בו שומן, למזמז בהנאה את גופו החלקלק-נעים- נעים(של הדודוק, לא של איליה. להרגע!), שהקציע עבורי ארתור מכל הלב, ולנגן על הכלי עליו חלמתי שנים, הפעם "על אמת". שלי!
אפילו ניהלתי עם המורה דיון הילכתי מעמיק: האם מותר למזמז דודוק חלק ומקסים בשבת.
אל השגרה המשעממת הצטרף אתגר מאד מאד לא קל (אין כמעט נגניות דודוק, ולא בכדי) של לימודי נגינה, אימונים יומיומיים תוך נזיפות של הבנים כשאני מזייפת או טועה בקצב (מחזירים לי) וסלבס נערצים חדשים. גזהריאן, גספריאן ונגן הג'אז-המשלב דודוק במנגינות הג'אז שלו-חמאסיאן.
עולם נפלא נפתח לי.
|
תוכן ההודעה:
|
