לא יודעת אפילו מה בדיוק לכתוב כי אני בעצמי לא מבינה מה עובר עליי. על פניו הכל מושלם – בת 32, שני ילדים מקסימים ונוחים, בן-זוג תומך, אני מתקדמת יפה בקריירה שלי ואוהבת את העבודה שלי. אז מה לא בסדר כאן? למה בזמן האחרון אני לא כל-כך שמחה? זה משהו שבא מבפנים, כלפי חוץ אני ממש מעולה בלהסתיר את זה. אמרו לי שיש מין משבר כזה אחרי שנולד הילד השני בגלל שכל השגרה שכבר נוצרה עם הילד הראשון מופרת וגם מעט הזמן שכבר היה לך נעלם. הקטן שלי נולד לפני חצי שנה, ובאמת העבודה בבית כפולה ומכופלת. אז נכון שאין לי כ"כ זמן לעצמי, אבל מצד שני הבן-זוג שותף בעבודות הבית בדיוק כמוני אז אין לי מה לעשות או להתלונן. מה שהכי מטריד אותי זה שלאחרונה אני מוצאת את עצמי נמשכת לגבר מהעבודה שלי ואני חושבת עליו לא מעט. אני ממש לא מתכוונת לבגוד בבן-זוג שלי כי אני לא הטיפוס וכי אני באמת אוהבת אותו ונמשכת אליו, אנחנו ביחד מגיל 18 ותמיד היה כל כך טוב. אז מה קורה לי? ולמה אני מרגישה ככה? אולי אני מחפשת ריגושים? אולי אני מרגישה שאני כבר לא כ"כ צעירה ודברים שלא אעשה עכשיו כבר לא אעשה? אני מוטרדת מכל העניין ולא יודעת אם פשוט לתת לזמן לעשות את שלו או לעשות איזשהו מעשה שיוציא אותי מהמחשבות הטורדניות האלה.
|
תוכן ההודעה:
|
