|
10/2/2010 23:7
|
רונה
|
מאת:
|
סיפור הלידה של עמית.
|
כותרת:
|
סיפור לידתו של עמית
עמית נולד ב07.1.2010.בשעה 14:11 . אור חדש, רך ונעים נכנס אל חיינו. ההריון של עמית היה שונה משני ההריונות הקודמים. לא היו בעיות מיוחדות אבל היה קשה. נפשית בעיקר.
ההריון הפתיע אותנו במהירות שלו. הפסקתי לקחת גלולות תכננתי לעקוב אחרי ביוץ אבל... אחרי שבועיים הייתי בהריון. לקח לי זמן לקלוט אבל בסוף האסימון נפל. אז ראשית הפרידה מחלום הבת. כולכן בטח זוכרות את סערת הרגשות שלי כשהבנתי שלא תהיה לי בת, אח"כ הסקירה שבה התגלה עורק טבורי יחיד שגם כן הוסיפה מעט ללחץ עד לתוצאות מי השפיר, אח"כ החשד לסכרת הריון שברגע שהבנתי שאני גבולית ולמרות התוצאה הברורה בהעמסה הכפולה החלטתי (בעקבות תגובתה של רותי היקרה בדיון שפתחתי...) לקחת ת' עניינים לידיים ונפרדתי מהסוכר והקמח הלבן. זה היה נהדר כי עליתי רק 11 קילו אבל השוקולד... אוי כמה קשים החיים בלי שוקולד. בשמיניי גם היה לי וירוס שלשולים ארוך שהסתיים לקינוח בטחורים כואבים. ..קיצור קשה.
הייתי בדכאון. ממש. האיש היה בחו"ל הרבה ואני כאבתי כולי. כאבי הגב אמנם טופלו אבל נפשית הייתי בחרדות. הפחד מלאבד את האיזון העדין אליו הגענו הפחד מההורות לשלושה עם האתגרים החדשים והפחד מאסונות בזמן הלידה. זה החמיר אחרי שראיתי את ירדן מתמוטט מול עיני כשחטף זיהום ויראלי, לפני כן גם עברנו איתו ניתוח אחרי שהתעלף בגן..בקיצור... הרבה חרדות, הרבה דמעות. עומר היה בהתקפות זעם מטורפות בגלל שאמא "לא יכולה" ואני אמא שרצה ומשתוללת איתם המון אז הקושי שלו היה רב. ירדן גדל והפך לילד ממש בוגר בכיתה א' ואני שלא הצלחתי לתת לו זמן כמו שרציתי ביליתי את הלילות בבכי וייסורי מצפון. חיכיתי שההיריון הזה ייגמר ואני שוב אוכל לחבק אותם חזק להתכרבל איתם בסלון ולהצמיד אותם אל גופי, שאוכל לרוץ בפארק לשחק כדורגל..לתפקד כרגיל. כל שבוע ילד אחר חולה באיזה וירוס אחר..
קיוויתי מאוד ללדת מוקדם אבל עמית חשב אחרת.
בחודש התשיעי איבדתי ממשקלי והגעתי למצב שלא יכולתי לזוז. אבל ממש. היה לי כבד וקשה . שלושה שבועות האחרונים כבר הייתי בבית. התפנקתי במסאג'ים, בבתי קפה עם חברות ,שופינג מטורף ושינה עד 11 כל יום. זה לא חסך ממני את הכאבים אבל הקל משמעותית. הבטחתי לעצמי שאני לא מקטרת לכם על "למה הוא לא יוצא" ועמדתי בזה עד יום הלידה.
הלידה.
הברקסטונים היו כל היום בחודש האחרון והיו רגעים שאמא שלי שראתה אותי עושה "פו פו פו" חשבה שאני יולדת אבל... נאדה. ביום האחרון של שבוע 40 נכנסתי וכתבתי לכם "נמאס לי" באותו יום קמתי ב 11 וכשהבנתי שגם הלילה לא ילדתי נהייתי עצבנית בטירוף. התקשרתי לאיש ואמרתי לו שיגיע מוקדם והוא "לא יודע... אני אנסה" ואני ישר בצרחות "לא מעניין אותי כלום תגיע!!" לא חשבתי שאם הסעיף עצבים הנוכחי כדאי שאבלה אחה"צ לבד עם הבנים.הוא צחק והבטיח להגיע. גיחי גיחי.
ישבתי בסלון פינקתי את הכלבה והרגשתי שאני לא רוצה ללכת למעקב הריון שנקבע לי. גיסתי התקשרה (ילדה שלושה שבועות לפני) ואני עניתי לה שאני עצבנית ואין לי מצב רוח לכלום כי לא הגיוני הריון שלישי שבוע 41.
ואז זה התחיל. בדיוק עליתי למקלחת מדדה במדרגות אך בקושי חושבת שאולי הוא לא אוהב את השם שבחרתי לו נכנסת כותבת לכן על שמות והמלצות...ומתפשטת. ואז כאבים. בבטן. נכנסת לשירותים ואכן , לאכזבתי, יציאה ואני מתבעסת כי כבר שמחתי שזה זה. נכנסת למקלחת. ארוכה וחמה חמה וארוכה. מתלבשת ויורדת למטה. שוב כאבי בטן. שוב נכנסת לשירותים שוב יש יציאה ושוב אני מקללת. האיש מתקשר "מה עניינים? מה קורה?" ואני .."תעזוב אותי באמאשך". מתיישבת וקוראת בפורום ואז הכאב. האמיתי?. אולי. אולי לא. מתקשרת לאיש "תתכונן יש מצב שזה מגיע תצא לצהריים עם מפתחות והכל". מחכה עוד כמה דקות עולה לחדר של הבנים מסדרת את המיטות שלהם ומתחילה לבכות. מה זה בכי חבל על הזמן. סכר של דמעות ואני גם כמובן מכינה להם בגדים למחר כי יום שישי מחר ואני אוהבת שהם לובשים בגדים יפים... ובוכה. ואז היה לי ברור שאני יולדת...כי הבכי הזה היה מוזר. כל הזמן חיכיתי שיירדו לי המים כי ככה זה היה בלידות הקודמות אבל כשהתחלתי לבכות הבנתי שעם ירידת מים או בלי... עמית מגיע. נכנסתי וסיפרתי לכן שיש לי צירים.התקשרתי לאיש "תגיע" והוא עם האדישות המעצבנת שעוד תפורט בהמשך "בדיוק הגיע לי האוכל אני יכול לאכול משו?" ואני " לא!! תצא".
אני יורדת למטה שותה מים ואוכלת משו קטן ועומדת מול השעון של התנור ובאכזבה גדולה רואה איך עוברות להן 9 דקות בלי כלום. כלום. ואז מגיע ציר. קצר וכואב אבל ציר. נכנסת לשירותים ושוב יציאה ואני תוהה אולי אני בכלל משלשלת וזה לא צירים? אבל אז כשאני יוצאת אני מרגישה ציר חזק. מתקשרת לאיש "איפה אתה" והוא "אני בדרך שאני אשלח אלייך את ההורים?" דא??? נראה לך? כשאני בצירים? את ההורים? לא חראם עליהם??לפעמים אני חושבת שאנחנו לא גרים יחד 10 שנים...
האיש מגיע. אנחנו מחייכים מאושרים שזה מגיע סופסוף. הוא עולה מהר מחליף בגדים מביא את התיק ואנחנו יוצאים. בזמן הזה הוא רואה שאין לי כלום אז שואל "את בטוחה??" ואני -בדיוק מגיע הציר "כככככככככככן!!!". יוצאים ואז הפלאפון נשאר בבית חוזרים הוא מחפש אני נעמדת בחוץ השכנה רואה יוצאת מתרגשת מאחלת לי לידה קלה.. ואני כבר רוצה להרוג את האיש שמתעכב ומחפש תפאקינג פלאפון שאני שומעת מצלצל מהאוטו. מגיע ציר אני צורחת לו שיבוא מתפתלת מכאבים והוא בא.
סופסוף יוצאים. לנסוע מהרצלייה לאיכילוב בצהריים זה בעסה כשאת בצירים.
האיש "מה אין לך צירים?" אשכרה מציק לי כמו מיילדת בבי"ח ורק בגללו אין לי צירים. "נו מה קורה? אולי כדאי לחזור הביתה?" ואני מנסה להרגיש את עמית מתרכזת ומתעצבנת בשקט. באמת אין צירים.כבר 11 דקות . אוף. נוסעים ואז רק כשנכנסים להלכה בת"א מגיע ציר. חזק כואב וארוך. אני נעמדת על שש אומרת לאיש תלחץ לי בגומות הוא לוחץ ואני נאנקת מכאב. הרמזור לא זז .הציר נגמר. הציר הבא לא בא. "אולי נעשה עוד סיבוב? אין לך צירים... בואי נסתובב בכיכר המדינה קצת" חובבת שופינג שכמוני בד"כ לא אומרת לא על הצעה מפתה כזו אבל הפעם הוא ממש עצבן אותי " מה אתה לא זוכר מה היה עם עומר? אולי אל תציק לי וסע כבר לחדר לידה?" (לעומר לקח 30 דקות מפתיחה 4 עד שהיה בחוץ...) אח"כ בדיעבד החוצפן הודה שהוא פשוט לא רצה שנספיק לאפידורל... מעצבן. בוא נגיד שאם הייתי עושה עוד סיבוב בכיכר הייתי יולדת באוטו או בלואי ויטון..
מגיעים לחדר לידה. אני כבר 10 דקות בלי ציר. מתבעסת קשות אבל בעיקר מוטרדת כי לא מרגישה את העובר. עומר ממש נגח בי כל שלב הצירים באוטו ממש הרגשתי את הראש לו בעצמות שלי גם בצירים וגם בלידה (בגלל זה סרבתי לואקום...) ואז הציר הגיע. בדיוק כשהאיש הלך להחנות ואני לבד מחכה ומתפתלת מכאב מהציר. נכנסתי לחדר קבלה הן אדישות חבל על הזמן רואות שאני הולכת ישר מחכה בסבלנות.. כי אין צירים. שוב חולפות 10 דקות.
התקבלנו סוף סוף בשעה 13:55 אני מבקשת "תראי שיש דופק כי אני לא מרגישה כלום" יש דופק. הכל בסדר בודקת פתיחה. " 5ס"מ את עולה לחדר לידה נחכה לסניטר". האיש מבסוט. יופי לו. ואז איך שמסתיימת הבדיקה הגיע לי ציר שממש קיפל אותי נשענתי על האיש מתנשפת. כואב. אני אומרת לאחות "אין זמן לחכות לסניטר אני יולדת מהר" האחות תופסת איזה מבוגרת מתנדבת שהסתובבה שאלה אותה "את יכולה לקחת אותם" והיא מלווה אותנו. נכנסים למעלית שוב ציר אני בוכה האיש לוחץ בגומה עם יד אחת ואני צורחת "עם שתי ידיים" הוא מעביר את הדברים למשהו אחר ולוחץ ואני בוכה עם דמעות ממש כי הכאב הורג אותי "קח אותי מהר אני רוצה אפידורל";
מגיעה למחלקה מפנים אותנו לחדר חשוך וריק שהכל כבוי בו מגיע עוד ציר. האיש לוחץ עושה מסאג'ים הכאב בלתי נסבל אני נושמת ושנושפת מסובבת אגן מחכה שהציר יחלוף. מבקשת מהאיש שיקרא למיילדת ושיגיד שאני רוצה אפידורל מהר. האיש יוצא למסדרון קורא לעזרה "שמשהו יבוא או שאני מיילד אותה לבד" אני רואה שעברו שלוש דקות מהציר הקודם ואז מגיע עוד ציר בדיוק נכנסת מיילדת חמודה. "שלום רונה אני ילנה.. אני לא המיילדת שלך אני סיימתי משמרת תיכף תגיע שרון המיילדת שלך" ואני מרימה ראש כי אני נשענת כפופה על המיטה "שלום ילנה אני רוצה אפידורל מהר" והיא בחיוך נחמד, היו לה פנים חייכניות ונעימות. "אין בעיה אנחנו נחבר אותך לאינפוזיה נכין פרפר.." ואני מרגישה שמגיע ציר דוחקת בה "אין בעיה תעשי מה שצריך ומהר" ואז אני מרגשה טפטוף.. המים שלי יורדים . אני אומרת לה " אבל מהר ילנה כי הוא יוצא" .והיא היתה מלכה. "מי יוצא? התינוק? כבר?" מהר העלתה אותי למיטה האיש מהר הוריד לי מכנסיים הציר הגיע ואני " לא !!לא בלי סמים. תנו לי גז צחוק" האיש מבקש גז צחוק אבל באיכילוב אין אז נותנים לי חמצן. דא??? ילנה תופסת אותי מחלקת פקודות תשכבי על הגב ואני "לא! רק על הצד" היא אומרת לאיש להחזיק לי את הרגל כשאני על הצד בודקת אותי ומודיעה "רונה את בלידה הוא תיכף יוצא" ואני " מה פתאום?? אני בפתיחה מלאה?? לא יכול להיות, אני לא יולדת בלי אפידורל " והאיש "יופי רונה לא צריך אפידורל את מוציאה אותו... יופי רונה..." "תסתום את הפה!!!" והוא מחייך מלטף ומנשק אותי . ילנה מחברת אותי למוניטור שרון המיילדת הנחמדה נכנסת ואני מבקשת "שמן , שמן תמרחו לי שמן " הן מכינות שמן מהר ואז מגיע ציר. "רונה תלחצי " אני לא לוחצת בלי אפידורל שמעתם אותי?" אז ילנה מסתכלת עלי רגועה, חייכנית.. "OK אז אל תלחצי " ואני צועקת עליה "תוציאי את הידיים שלך ממני זה כואב, מה את עושה לי?" ולהפתעתי היא מראה לי שהידיים שלה בחוץ "זה לא אני, זה הוא, הוא יוצא" ואז מגיע ציר. רק כהקדמה לעתיד לקרות שתי דקות מעכשיו עמית בחוץ כן?
זה מדהים איך כל לידה אני בטוחה שאני עומדת למות. מגיע ציר אני צורחת את נשמתי הן ממהרות אלי "רונה לא לצרוח ללחוץ" הציר נגמר. האיש מתקרב לאוזני "את צריכה משהו? שאני אגיד להן משהו? " ואני "לא רק תשאר קרוב אלי כאן לידי" הוא מתקרב אלי מלטף אותי מחזיק לי את היד והרגל ולוחש לי באוזן "רונה אל תצרחי תלחצי כמו שאת יודעת תלחצי חזק" ואז שוב מחכים דקה. אני מחליטה ללחוץ. בציר הבא אני לוחצת. באמת. ממש קיבלתי החלטה. אני לוחצת בלי סמים ובלי כלום ואני מוציאה אותו. אני מרגישה שזה מגיע אומרת לילנה "מגיע ציר" היא מזכירה לי ללחוץ אבל אני מרגישה את זה .זה מדהים עד כמה זה טבעי וברור מה צריך לעשות כשמתחברים לזה. כשמחליטים לעשות. ואני לוחצת חזק כמו שבחיים לא לחצתי לדעתי זו הפעם הראשונה מכל הלידות שאני באמת לוחצת אני לא צורחת ורק לוחצת חזק ואני מרגישה אותו. משתחל לי למטה. אני בוכה שאני עומדת למות האיש מלטף ומנשק אותי כל הזמן אני תופסת את ידה של ילנה שמביטה בי בחיוך תופסת לי את היד ומוביל ה אותה למטה .ואני מרגישה את הראש שלו. אוי אלוהים איזה דבר מדהים זה. מגיע עוד ציר אני מרגישה צורך ללחוץ אני לוחצת חזק הוא מחליק לי מאחורה בגב עד למטה עד לטוסיק ממש ואז הן אומרות לי ביחד "רונה לא ללחוץ לא ללחוץ". עם האיש בקצב אני עושה "פו פו פו" אני מרגישה שאני מוחצת לילנה את היד אבל היא מביטה בי ומחייכת "זהו, זה נגמר" ואז אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לוחצת שוב חזק והוא בחוץ . והוא עלי. חם רטוב ובוכה ואני מרגישה שזהו אני פשוט יכולה למות באותו רגע מאהבה. האיש מביט בי , לא מאמין, נרגש כולו "איזה מלכה איזה מלכה את כל הכבוד" ואני באותה שניה מתרוממת ואומרת כשאני מחבקת חיבוק ראשון ולח את עמית, "איזה קל זה ללדת". הם פורצים בצחוק שלושתם כלא מאמינים אבל גם אני לא מאמינה ושרון אומרת לי "אחרי משמרת מחורבנת עשית לי את היום". .
זה נגמר אבל בעצם זה רק מתחיל. חיים חדשים. ואני מביטה בו. באור החדש הרך והנעים שנכנס לי אל חיי. שיצא ממני ככה בקלות בשתי לחיצות. והוא קטן בוכה והוא חם ורטוב ועיניו סגורות ואני בוכה איתו ומלטפת ומנשקת רק שהפעם אלה דמעות של אושר טהור.האיש מלטף אותי "כל הכבוד ממי שלי מזל טוב לנו" ואני מרגישה נפלא.
אחרי 10 דקות יוצאת השליה בלחיצה קלילה שרון בודקת אותי ומודיעה לי "את נראית נהדר לא צריך תפרים" ואני מחזיקה את עמית ואומרת "איזה קטן הוא איזה מושלם" והוא יונק כבר במרץ כולו מרוח על גופי.
אח"כ כששקלנו אותו היינו בהלם כי הוא לא היה כזה קטן ואפילו שרון אמרה "גג שלוש וחצי קילו" ואפילו שקלה פעמיים אבל הקטן גדול הזה יצא 4,140 קילו הוא רזה עם ראש קטן אבל ארוך נולד 55 ס"מ. והיא "לידה מהירה וטבעית עם כזה גודל עוד לא הייתה לי"..
הלילה הראשון בבי"ח היה קשה ורועש מדי בשבילי אבל אח"כ בבייבי ליס היה כיף התפנקנו ושמחתי שעשיתי את זה. האיש גם הצטרף ללילה אחד והיה נעים וחמים. הגעתי הביתה כמעט חדשה. ההתאוששות הפיזית היתה מדהימה עמית תינוק נוח ורגוע שישן טוב ואוכל טוב. הבנים קיבלו אותו עם המון אהבה ועומר נרגע מאוד מאז הלידה.
זהו, אני אמא לשלושה בנים: עמית עומר וירדן. מדהימים ויפים ומהממים שלי שכל רצוני בעולם זה להיות כאן עבורכם בריאה ומאושרת ולראות אתכם גדלים ומתפתחים ומתבגרים. אני חושבת אגב שהלידה של הילד – הדרך בה הוא יוצא אל אויר העולם יש לה השפעה מאופיו. זה על בסיס שלושת בניי. אהוביי.
תודה לכם שבחרתם בי להיות לכם אמא.
והאיש. האיש המדהים שלי שבלעדיך אין לי כלום. קצרה היריעה מלהסביר עד כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה מהווה עבורי עולם ומלואו. עם ההבנה ההכלה הטוב לב הסבלנות אין קץ .... נשמה שלי. ליבי.
אני רוצה להודות גם לכן נשים וחברות יקרות לכל אחת מכן שהייתה כאן בשבילי במהלך ההיריון הזה גם כאן, גם באסמסים ומיילים. אתן מדהימות ואתן חלק חשוב ממני. רותי יקרה תודה על המקום הזה.
ותודה לאלוהים שעשני אישה .
רונה
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
