איזה יום מוזר! מגיע דורון. ילד בן שבע. שן כואבת נורא. אני מרדימה ומתחילה לנקות ולקדוח. להגיע אל מוך השן. דימום רציני משתפך לו שם. אבא מבקש שאנסה לעצור את הדימום. מי יודע? אולי יצליח לנו, ואפשר יהיה להמנע מטיפול שורש? אני בעד! מנסה להתעלם ממה שהדימום הזה אומר: דלקת. שוב מנקה. משפריצה מי חמצן. מחכה עוד קצת. השן רומזת לי, שאפסיק להשלות את עצמי. אני מכניסה פנימה תרופה, לוחשת בלב קללה, ושולחת הביתה. דורון יחזור ואסיים טיפול שורש.
אחריו הילה. להילה סתימה זמנית. סיפור דומה לדורון, היא עברה לפני שבועיים, וכעת באה לבצע טיפול שורש. אני מכינה את מכשירי, מוציאה את הסתימה הזמנית ו... דימום. כמעיין המתגבר. שוב נשלפים מי החמצן. מנקה כאן, שוטפת שם. גורנישט! אין תקומה. תרופה מוכנסת לשן, קללה מסורתית בלב, והביתה.
חשבתי שנגמר. חיכיתי למתרפא הבא, בעודי מסבירה לסייעת, תיאורבו מהו. (מהו?) אינפורמציה חיונית. אל החדר ממהר אבא עם ילדה בת ארבע. חצי פרצוף נפוח מאד. הוא מתלבט, אם ילדתו סובלת משינה (כמו שהיא טוענת) או מחזרת.
דנית, הילדה הכאובה, מתיישבת בחשש על הכיסא ומראה לי את השן המסכנה. שן עם כתר. צילום עוזר לי להכריע: בטוח שבשן הזן יש דלקת. זה כמובן לא שולל חזרת, כתוספת.
אני קודחת חור בכתר. דנית מביטה בעניין רב במראה. מחפשת את תעלות השורש. ופתאום הפתעה! דימום רציני. כן, כן. מי החמצן כבר בהשג יד. גם התרופה. מה מסתובב באויר היום?
מגיע הפציאנט האחרון להיום. מוישי. זהו ילד בן חמש. בשן אחת יש סתימה זמנית (טיפול חרום כמו לדורון) ובשניה הנחתי ככה מעט מחומר הסתימה הזמנית, בכלל בלי לגעת בה, כדי שלא יכנס לשם אוכל ויפריע למוישי לאכול.
הרדמתי את השיניים, ופתחתי בשן שכבר עברה טיפול ראשוני. לצערי, כבר לא הופתעתי. דימום נורא. דלקת. אי אפשר לסיים טיפול שורש. הפעם כבר קיללתי בקול. לא הצלחתי להתאפק. הנחתי תרופה בתעלות השורש, ופניתי לשן השניה. לפחות שיצא עם שן אחת מטופלת עד הסוף, אם כבר היא מאולחשת. לזה כבר לא ציפיתי. שוב! דימום חזק. לא נעצר. כל תפילותי ותחנוני עלו בתוהו.
קמתי ומיהרתי עצבנית הביתה, לקחת את ילדתי לשיעור גיטרה. שם מקסימום כואבות האצבעות, ובנסיבות משמחות.
|
תוכן ההודעה:
|