פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

3/4/2010 22:33 תיתי רופאת שיניים מאת: מאחורי המקדח- יומן שבועי כותרת: והפעם, קשור לפה, אבל דוקא לא לשיניים. ככה לכבוד פסח... יום קשה. אני עובדת מהבוקר, ועד הלילה. הקול קצת חורק, אבל לא נורא! ממילא אינני שרה אופרה, וזה מזל גדול לסובבים אותי! מיתרי הקול עובדים קשה. צריך לדבר עם הילדים, להסביר להורים. אי אפשר לשתוק. והם, המיתרים, נושאים בעול בגבורה, מתגברים על מה שמציק להם, ונותנים לי עוד קצת קול. אחר הצהריים מגיע. הצרידות כבר ממש ניכרת. מיני חריקות מתחילות להשמע, ואני משתדלת ללחוש, ככל שאפשר. אי אפשר הרבה. המצב מחמיר, ורופא אף אוזן וגרון, מהחדר ממול, שולח אלי מבטים בוחנים. אני, הדבילית, לא זועקת לעזרה. איך אזעק? לילה. הקול כבר צרוד לחלוטין. אני נוסעת הביתה, נהנית מהשתיקה, והולכת לישון תשושה. ממש מעייף להלחם כל היום בגרון. הלילה עובר בנחת. יום ששי מגיע. איזה כיף! אני מתעוררת במרץ, ומנסה לברך את בעלי ב"בוקר טוב". דממה! שום קול לא נשמע. אפילו לא צרידות. המיתרים קרסו. תחושת חוסר אונים משתלטת. אבל לא נורא. אפשר ללחוש קצת, וממילא אני הולכת לשיעור נגינה. לא צריך לדבר. שמתי את הדודוק שלי בנרתיקו, ונפנפתי בידי לבני הבית. נהגתי בעליזות לביתו של המורה לנגינה, ולא שרתי עם הרדיו. בשמחה דילגתי במדרגות. הדלת נפתחה, ואני מסמנת בתנועות: הקול אבד. איליה מורי, די מופתע לראות אותי מסמנת לו מיני סימנים, אך שולח אותי להתחיל "להתחמם". אני שמחה. לפחות צלילים יצאו מפי. לא צריך מיתרים, כשיש עלה, מעשה אמן, של מאסטר גריגוריאן, הארמני. העלה נשלף, אני משתדלת לנשוף ולנגן צלילים ארוכים-ארוכים, צלולים ככל שאוכל. איליה פורץ לחדר מזועזע: "מה זה?! זה חנוק לגמרי!" אומללה, אני ממלאת את ראותי אויר, נושפת בכל כוחי, רק כדי לשמוע צפצוף עלוב. בבהלה, אני מנסה שוב. איליה מביט בי במבטו החמור. מאד לא מרוצה מביצועי, עד שירד האסימון: "את בכלל חולה! מה אני צועק עלייך בכלל? לכי הביתה!" אני מבינה שהמיתרים הביסו אותי לחלוטין. בדמעות אוספת את הדודוק, את התוים ואת עצמי, מנופפת בעצב למשפחתו של איליה, שהופתעו לראות אותי יוצאת כה מהר. אני נוסעת הביתה דומעת ומיואשת. אולי בכלל איבדתי את היכולת לנגן? הרי אין קשר בין קול ונשיפה בכלי נגינה. למחרת, לא ניגשתי אפילו לדודוק. כך גם יום אחר כך. פחדתי. בחשש נורא, שאלתי את המורה לגיטרה, של הילדים, איך חוזרים לנגן אחרי הפסקה. האם זה בכלל אפשרי? המורה, ציני לא פחות ממני, הודיע שאבוד, ושלעולם לא אנגן שוב, בחיוך גדול, עד שהרים מבט, וראה את עיני מוצפות דמעות. נתן פטנטים איך לחזור בהדרגה, בלי להבהל. להתחיל בתרגילים קלים. מחוזקת, התחלתי לנגן. יצא זוועה. גם הגרון לא היה במצב אופטימאלי. הגעתי לשפל המדרגה! הלכתי לרופא המשפחה. התלוננתי על הצרידות, והסברתי את אומללותי. הרופא הביט בי די משועשע. צרות של עשירים. הציץ בגרון, והודיע, שהמצב לא כל כך חמור. יש תקווה, ומה זה לכל הרוחות דודוק? הגרון הבריא. הדודוק חזר לשיר. ואיליה? איליה חזר לצעוק עלי, על שאני מזייפת בחצאי טונים. ואני? מאושרת! תוכן ההודעה: תגובות נוספות 4/4/2010  5:23 Maksim maksim maksim (ל"ת) - Me 4/4/2010  21:40 תודה :-) (ל"ת) - תיתי רופאת שיניים 6/4/2010  10:7 I have to agree, Maksim :-) Briyoot (ל"ת) - maia

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש