לפני כשבוע, הובא אלי אביב בן השש. אביב התלונן על כאבי שיניים ואמא ביקשה שאבדוק. אביב פתח את הפה, ואני נבהלתי. מצב נורא. שיניים הרוסות. חניכים מודלקות. אינני יודעת במה להתחיל. אמא מסבירה, שאביב זקוק להרבה סבלנות והסברים. שם קוד למלחמת עולם, כך לפחות חשבתי חשבתי. עשיתי לו "בוק". צילומי רנטגן של כל הפה. תכנית טיפול ארוכה.
במקום להתחיל לטפל, התחלתי להסביר לאביב ולאמא, איך לשמור על השיניים ולמנוע נזק נוסף.
אמא טוענת, שאביב אינו יכול להמנע מממתקים. ביקשתי שיקבל ממתקים שאינם גורמים לעששת, ומסטיקים. אמא הסתייגה ממסטיקים. טענה שרק בהמות לועסות ככה.
השבוע חזרו אמא ואביב. אמא מתוחה מאד, ואביב חיוור. לא ישן כל הלילה מכאבים. לא פשוט לתקשר איתו, שכן אביב מדבר אך ורק יידיש. הוא מסביר לי היכן כואב, מבין כל השיניים הרקובות. אני לעומת זאת, מסבירה לאמא, כי יהיה צורך בטיפול שורש, כי יש סיכון שההרדמה לא תתפוס, שאולי לא אוכל לסיים את הטיפול בפעם אחת. את כל ה"בשורות הטובות" בבת אחת.
יש יתרונות לילד שלא מבין עברית. אביב שוכב על הכיסא. כנראה מאד נואש. אני מרדימה את השן כמיטב יכלתי. מסבירה (כן, ביידיש), שהשן תרדם, וגם הלשון והשפה. אביב מופתע מהתחושות המוזרות. לא זע לא נע. אפילו לא מעפעף. בינתיים מספרת אמא, שיש בבית "ממתקי אביבי". היא קנתה לו ממתקים כבקשתי, ואפילו, אפילו מסטיק!!
עם כזו הענות, אני מוכנה למלחמת העולם, אלא שזו לא באה. השן נרדמת באופן מושלם. אביב מביט בראי ומקבל הסברים ביידיש צולעת ממני, ו"תרגום השבעים" מאמא. אני מסיימת טיפול שורש. המומה לחלוטין משיתוף הפעולה המושלם. גם אמא המומה לא פחות ממני. היחיד ששולח חיוך רחב,כאילו הכל מובן מאליו, והולך לבחור מתנה, הוא אביב.
|
תוכן ההודעה:
|
