שלום חברות יקרות. לא סגורה לגמרי על למה אני חסויה הפעם. אולי כי בכל זאת זה דבר מאוד אישי וקשה לי קצת להחשף למרות שאין כאן שומדבר מביך או מביש.
אחרי שתי בנות מקסימות, הגעתי לשלב הזה שרוצה עוד אחת/אחד. בעצם לשלב הרצון הגעתי כבר מזמן, אבל עכשיו זוהי כבר כוונה. לקח לי הרבה זמן, וזה יהיה הפרש של 4 וחצי שנים מהקטנה (הפרש גדול יותר מאשר בין שתי בנותי). הרבה זמן חששתי אפילו לחשוב על זה, ועכשיו אני מרגישה שהתמהמהנו הרבה וחבל שיהיה כזה הפרש גדול, אבל באמת לא בוכים על חלב שנשפך.
זהו, רק רציתי ככה לשפוך ולשתף את התחושה המרגשת של ההתכוננות. אולי נשמע לכן מוזר, אני הרי עדיין לא בהריון, אך יש לי התרגשות כזו של התחלה של משהו גדול, דווקא מעצם זה שאנחנו מתחילים בתהליך. לדעת שהולכים על זה, הציפיה הזאת אם כן או לא... התחושה המסתורית של "סוד" שאפילו עוד לא יודעים אם הוא קיים או לא.
וכמובן החשש משלושה ילדים... אם כי אני שומעת כאן על ההנאה המיוחדת שיש להרבה מכן מהילד/ה השלישי/ת. וגם החשש מאיך זה ישפיע על הקטנה, שמישהו יתפוס את מקומה. ואיך ישפיע על הגדולה (שכ"כ רוצה לשמוע שאני בהריון, אבל גם עליה זה ישפיע כמובן). ושני הקילו המיותרים שרציתי להוריד כדי להתחיל את ההריון רזה-רזה כמו בהריונות הקודמים. והבחילות שאני סובלת מהן כ"כ, ולמי יש כח עם שתי ילדות להרגיש כ"כ רע.
זהו. בעצם עוד לא התחלנו לנסות, וכנראה שהיום זה היום. אני בלי גלולות כבר תקופה, ואמרנו שכשתגמר חפיסת הקונדומים לא נקנה חדשה. והיא נגמרה. נראה אם יהיה לנו אומץ. מודה ומתוודה שרועד לי הפופיק.
|
תוכן ההודעה:
|