כותבת בהרבה כאב לב...
בני הגדול, בן חמש, תמיד היה ילד של אבא. לא יודעת מה בדיוק, אבל יש משהו חזק במיוחד שמחבר ביניהם. גם בתקופות בהן בנזוגי עבד עד שעות מאוחרות ואני ביליתי איתם את רוב הזמן וגם כרגע, כשהוא נמצא הרבה בבית. אני חושבת שיש משהו בחוזק, בגודל וביכולת ההכלה של בנזוגי את בני שנותן לו ביטחון. הוא ילד עם הרבה התפרצויות, ולא ממש קל לנו איתו ונראה לי שיש איזה ביטחון בסיסי שהוא שואב ממנו.
בשבועים האחרונים ההעדפה שלו את בנזוגי הפכה לקיצונית יותר מתמיד. רק אבא ילביש אותי, רק אבא יספר לי סיפור וכו'. הוא יכול לבלות איתי, למשל בגינה, אבל ברגע האמת, בעיקר סביב ההשכבה, רק אבא.
זה כואב לי מאוד וקשה לי מאוד. אני מרגישה דחייה מאוד חזקה ממנו ולא בטוחה איך צריך להתמודד עם זה.
אני משתדלת לפנות לו זמן, רק שנינו, כדי לחזק את הקשר.
אני משתדלת לא לעשות מזה עניין גדול, כדי לא להעצים את המקום של זה כלפיו, אבל עדיין תוהה איך ואם כדאי להגיב לזה. הבנזוג מנסה "להכריח" אותו שגם אני אספר סיפור וכו'. לא ברע, אבל מנסה שתהיינה סיטואציות כאלה.
אתן מכירות מצב כזה? מה עושים? אולי אני פשוט צריכה לקבל את זה שאביו נותן לו משהו שכנראה אני לא מסוגלת וללמוד לחיות עם זה בטוב?
כואב לי כל כך ולא יודעת מה לעשות...
|
תוכן ההודעה:
|
