אז הנה אני אומרת את זה, הנה אני צועקת את זה, אחרי 7 שנים של אמהות, אחרי אינסוף הבטחות לעצמי שדי, שאני מפסיקה: אני אמא שצועקת על הילדים שלה. יש לי 3, מקסימים, אני איתם בבית עד גיל מאוחר,אין צהרונים, משקיעה, אוהבת, לא אלימה בשום דרך, מבלה איתם, צוחקת, מניקה, מחוברת, אבל.. כשדברים מתחילים להשתבש, כשהגדולים מתחילים לריב, כשממש ממש לא מקשיבים לדברי וכש אני רוצה להשיג את מבוקשי וכלום לא הולך- אני צועקת, לפעמים צורחת, לא שולטת בזה, לפעמים גם השכנים שומעים אותי אבל באותו רגע לא איכפת לי מכלום, אני מתפוצצת. ואני כ"כ שאנת את עצמי על זה, כ"כ יודעת שזאת לא הדרך להשיג את מבוקשי, לגרום להם להפסיק לריב, להרגיז אחד את השני. ואז , מייד אחרי השאגה, אני מצטערת ומבטיחה לעצמי (ובליבי גם להם) שלא אעשה זאת יותר, מתאפקת, מנסה דרכים אחרות. עד שמגיעה הפעם הבא שהכל לא עובד, שאני לא מוצאת דרך אחרת ואז יוצאת ממני המפלצת.
ואני כ"כ לא רציתי להיות אמא שצועקת.. גם בעלי התחיל לאחרונה להעיר לי על נטייתי זו. אני מרגישה לפעמים כמו אמא מכה שמבטיחה שלעולם לא תחזור לזה אך מועדת שוב. אשמח כ"כ לקבל את התובנות שלכן, רק אל תשלחו אותי לטיפול בבקשה(-:
שיהיה לנו שבוע נהדר ורגוע..רגוע..
|
תוכן ההודעה:
|