דני הוא ילד בן אחת עשרה. סובל מפיגור. לא מדבר מלבד הברות בודדות. מבין עברית בצורה חלקית, מכוון שהוא עולה חדש. אמא ואבא, ביקשו ממני לבדוק אותו, זו הפעם השניה. ניסו במסגרת מובנית לילדים כאלה, אך שם קשרו אותו, והוא, ילד גדול וחזק, השתולל ככה, שהרימו ידיים.
דני מתיישב על הכיסא. אני מלטפת את כתפו האחת. אנה את כתפו השניה. אמא ואבא מבטיחים לו הבטחות שונות, שאינני מבינה, אבל מצטרפת אליהן בשמחה. האחות תתרגש שהשיניים יפות, או משהו כזה.
מה זה חשוב בכלל?! העיקר שדני נרגע, ופותח פה. אני מצליחה לבדוק את כל השיניים והכל נראה מאד תקין ואף נקי מאד. איזו עבודה משקיעים ההורים הללו בדני.
החלטנו לצלם "כמו את האחות". קודם אבא צילם תמונה של דני כאילו נבדק,בנייד שלו ועכשיו דני יצלם את שיניו בעצמו. נתתי לדני להחזיק את הפילם וכיוונתי אותו לפה. למזלי, הצילומים היו די בסדר. הוא החזיק בפילם ממש לא רע. אין עששת. נשמתי לרווחה. איך אטפל בו?
אבא ביקש שאנקה את שיניו של דני. זה יכול רק להואיל, אבל דני מתחיל להשתולל, להוציא מפיו הברות קטועות ולסמן בידיו "לא!". איכשהו, תוך ליטוף ראשו וכתפו, הצלחתי להראות לו את מברשת הניקוי ולתת לו לחוש בה. דני הסכים. לא בלי התנגדות, אבל קלה מאד. מדובר בילד מאד גדול ומאד מאד חזק.
זהו! השיניים מבריקות ונקיות מאד. דני מסרב לשטוף וקם לקבל מתנה. אבא ואמא מתרגשים מאד ומודים לי. אנה וגם אני, מתרגשות לא פחות, במיוחד מחיוכו של דני ונפנופו לשלום בשמחה. הצליח לנו.
|
תוכן ההודעה:
|
