|
12/6/2010 22:43
|
תיתי רופאת שיניים
|
מאת:
|
מאחורי המקדח- יומן שבועי
|
כותרת:
|
דליה בת הארבע מגיעה דומעת. מתחבאת מאחורי אחותה הגדולה. אני אינני מכירה את דליה, גם לא את אחותה, שמעדכנת אותי בכך דליה השתוללה אצל מספר רופאי שיניים ולכן הגיעה אלי.
אני מחליטה ללוח את דליה והאחות הגדולה (17) הביתה. ההורים אינם מכירים אותי. לא ראו אותי מעולם. אני מנחשת, שדליה המפוחדת ובעלת הנסיון המעולה בכדאיות ההשתוללות, תזדקק להם. לא נראה לי סביר לטפל בילדה קטנה בלי הורים, גם אם יביעו הסכמה טלפונית.
אמא מוזמנת להגיע, ומגיעה למרות היותה עסוקה מאד. לא ציפתה להתעקשות כזו. היא ממלאת את הפרטים הרפואיים ומתיישבת ליד בתה, בעודה מחזיקה בידה. דליה אכן מתחילה להשתולל, אך מהר מאד נרגעת, מתרכזת בגיבוב השטויות שדיברתי. אמא יושבת מופתעת לחלוטין. לא ממש מבינה לאן הגיעה, ולמה לכל הרוחות, הרופאה והסייעת מבלבלות את המוח ולא סותמות לרגע. (זה חלק מהטיפול בהיפנוזה)
אמא מנומסת. לא מתווכחת ולא שואלת. רואים שאינה מבינה לאן נחתה. מה שכן, היא רואה שדליה משתפת פעולה ומקבלת טיפול.
הממומה ושותקת, היא יוצאת מהמרפאה, אוחזת עדיין בידה של דליה הקטנה. בידה השניה בלון בצורת פיל.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|