יחיעם הוא ילד בן שמונה. מעולם לא קיבל טיפול שיניים. אבא של יחיעם הוא טכנאי שיניים. מבין עניין, וגם ראה שיש מוקדי עששת בפה ודי לחוץ. מכוון שהוא עובד עם קולגות שלי, ניסה להביא אליהם את יחיעם שהשתולל ובכה, ונשלח אחר כבוד הביתה.
אבא, אותו אינני מכירה, התקשר אלי וביקש את עזרתי. יחיעם הגיע מבוהל מאד עם אבא ועם שלוש שיניים מחוררות. שתיים מעט ואחת בעלת חור גדול יותר.
כל עוד צילמתי והסברתי, ישב יחיעם די בשלוה. אפילו כשהנחתי את סכר הגומי,אחרי אילחוש,היתה רגיעה. אחר כך ירד האסימון. יחיעם הבין פתאום, שהגיע רגע האמת, והטיפול אכן יתרחש. הוא התחיל להשתולל ולבכות. אבא נלחץ מאד. לרגע נדמה היה לי, שהוא יורה להסיר את סכר הגומי וללכת. זה היה גומר כל אפשרות לטפל בילד. ביקשתי מאבא ברוגע, לתת לי לעבוד. אבא נשם עמוק, והנהן. יחיעם שלח מבט באבא, ומשהבין שאין מוצא, פשוט נרגע! הטיפול היה מהיר. בחרתי בכוונה בשן בעלת חור קטן. יחיעם קם די נדהם והלך הביתה המום. אבא לא ידע איך לאכול את הסיטואציה. בכל זאת, הילד בכה. לא לכך ציפה.
הגיע מועד התור הבא. אבא מגיע מופתע. יחיעם בא ברצון. הפעם טיפלתי בשן עם החור הגדול יותר. הטיפול היה מהיר ביותר, שכן יחיעם ישב בלי נוע וגם ללא בכי. אי אפשר להגיד שנהנה, אבל בסך הכל, קיבל את היטפול ברוח טובה. נותר לטפל בשן האחרונה. אני חושבת, שאבא עדיין לא מעכל את השינוי.
|
תוכן ההודעה:
|
