הנה לינק לדיון: http://www.leida.co.il/message.asp?qt=55918
רציתי לשמוע מכן איך אתן חוות את התקופה הזאת של פוסט ילדים. לפעמים אני מאושרת, מרגישה ש"עשיתי את זה", יש לי בן-זוג אהוב, ילדים לתפארת, יופי של עבודה. ופעמים אחרות אני חושבת לעצמי: מה, זהו? זה מה שזה? אלה החיים? אין יותר התאהבויות של גיל ההתבגרות, אין יותר ספונטניות אמיתית? אין יותר אפשרות להתלבט? להתחיל משהו אחד, לעבור לאחר? להחליט ברגע לנסוע לסיני? נכון, יש דברים שאפשר עוד לעשות, יש דברים שאפשר עוד לשנות, אבל דברים דרמטיים, שיכולים להשפיע על כל המרקם המשפחתי אוכל לעשות שוב רק כשהילדים יהיו יותר גדולים. אז זהו, שאחכה בסבלנות עד גיל חמישים? אבל עכשיו אני בשיאי, עכשיו אני אישה מושכת, חושקת ונחשקת, וכשאהיה בת חמישים, מי יודע? אבל אני גם אשת-איש, ואני אוהבת אותו, וחשוב לי להיות נאמנה לו. ואני גם אמא, על כל המשתמע מכך. אין לי תשובות, בינתיים רק מגלגלת מחשבות. גם חופש מחשבתי זה דבר מנחם...
|
תוכן ההודעה:
|