פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

12/2/2011 21:1 תיתי רופאת שיניים מאת: מאחורי המקדח- יומן שבועי כותרת: גרישה הגיע למרפאה כאוב. אמא הודיעה, שיש לו נפיחות ליד שן. רופא השיניים הקבוע שלו אינו זמין, והוא הורה בטלפון לעקור לגרישה את השן. גרישה בן חמש. צריך לעקור שן טוחנת, שמתחלפת בסביבות גיל תשע. אני מבקשת מגרישה לשבת על הכיסא. הוא נענה ללא בעיה. אני רואה שן עם סתימה, ובאמת נפיחות לידה. כואב לילד. אני מצלמת את השן ורואה שורשים שלמים וטובים. למה לעקור? אני חוזרת לחדר עם הצילום. לא מבינה שום דבר. מדוע הרופא המליץ לעקור את השן, כשאפשר לבצע טיפול שורש וסיכויי ההצלחה טובים? מאד מוזר. אמא לוקחת אותי הצידה ולוחשת, שאי אפשר לטפל בגרישה. הוא משתף פעולה מצויין, עד שלוקחים את המקדחה ליד. אז מתחיל הבלגאן. מצאתי את עצמי מתחננת על נפשה של השן ורושמת אנטיביוטיקה לגרישה, שנראה שקט ושלו כחתלתול (שאינו טיגי). עבר שבוע. אמא וגרישה חוזרים. אמא מדווחת שהוקל לגרישה ופחות כואב. (כי התנקזה המוגלה ואין לחץ). גרישה מתיישב בצייתנות על הכיסא ואני מבקשת משרה להכין מיכשור וחומרים לטיפול שורש וכן אילחוש. אולי בכל זאת יש איזו בעיה בשן, שהרופא שביצע שם סתימה פעם ראה, ואני לא? אני מזמינה את אמא לשבת ליד גרישה ולהחזיק בידיו. לתת לו בטחון. (וגם לי). גרישה מוחה נמרצות, אבל מאפשר לאלחש. עד כאן- ממש לא סיפור. אני מסבירה על סכר הגומי ומניחה אותו- השתוללות קלה. הכל בסדר. אני מושיטה יד למקדחה שלי, וגרישה המאומן מתחיל בצרחות והשתוללות רבתי. אמא מביטה בי למודת סבל. הרוטינה הרגילה. אני מודיעה לגרישה שאם ימשיך לנופף בידיו ורגליו, אמא תצא. גרישה לא מתייחס. אמא יוצאת ואני מבטיחה לקרוא לה, כשישכב בשקט, ידיו מתחת לגוף והרגליים ישרות. גרישה מסרב בתוקף ומגביר השתוללות. אני מחזיקה ביד אחת. שרה בשניה ואני מתקרבת עם המקדחה. גרישה מודיע בצעקה: "בסדר!". הרגליים יורדות. הידיים נשארות בהיכון, לצד הגוף. אני כבר מכירה את הפטנט ומסרבת. גרישה שולח בי מבט. מחליט שאני פולניה קשה לפיצוח, ושכב דומם. אני קוראת לאמא ברוב טקס. אמא מתיישבת ליד גרישה. לא מחזיקה בו. הידיים מתחת לגוף. ואני מתחילה לטפל. מבטיחה שלא אכאיב. גרישה שוכב בדממה ונרגע. אמא מביטה בו המומה. אף פעם לא טופל פשוט בשלוה. בתחילה היה עוד בכי, אך לבסוף נמאס לגרישה להתאמץ, במיוחד שבאמת לא הפריע לו דבר, ואף רעש רב לא היה ממכשירי. הטיפול הסתיים והנחתי סתימה חדשה. כל דבר הראיתי לגרישה. הסברתי הכל מראש. הוא אישר במנוד ראש שהבין ואף הסכים לטיפול. הטלפון של אמא צלצל מידי דקתיים. אמא סרבה לקום אליו, למרות ש"קיבלה אישור" גם ממני וגם מגרישה. גרישה קם, הלך לבחור מתנה וגם בלון שאכין לו. אמא התקשרה לאבא המבוהל, לספר שבאמת לא סביר לעקור את השן, ושום מלחמת עולם לא היתה מלבד הדקה הראשונה. אך בכך לא תם הסיפור. בזמן הטיפול, בררה שרה הסייעת, אצל איזה רעבע לומד גרישה. מסתבר שהיא מכירה את אותו רעבע אישית. אוהו! הטיפול תם. ילדה אחרת ישובה על הכיסא, וגרישה עומד בדלת, מציץ. נופפתי לו בידי לשלום וסגרתי את הדלת. אמא דופקת על הדלת ומבקשת משרה, בשמו של גרישה, פתק. מכתב אישי לרעבע, כמה יפה התגבר גרישה וכמה יפה התנהג. שלחתי את שרה לכתוב. בטח! תוכן ההודעה: תגובות נוספות 13/2/2011  8:0 מקסים כתמיד :-) שבוע טוב!!! (ל"ת) - maia 13/2/2011  16:53 תודה! (ל"ת) - תיתי רופאת שיניים

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש