לינוי בת השמונה היא אתגר קשה. צריך מאמצי על להושיב אותה על הכיסא ומאמצים גדולים עוד יותר, לטפל בשיניה. היא צורחת, צועקת וזועקת. לא חשוב מה עושים. החל מניקוי השיניים בעזרת מברשת, וכלה באילחוש. היא גם מזיזה את הראש לכל בהכיוונים ובועטת ברגליים. קשה מאד.
היא הגיעה לבדיקה, אחרי הפסקה ארוקה מאד (מדי). גיליתי מספר חורים עמוקים מאד, בשיניים קבועות. זה ממש מצער. אני מתחילה לטפל, ולא מופתעת מהקשיים הרגילים. ממש סיפור סוחט כוחות. לטיפול הבא, מגיעה אמא כבר מוכנה להשתוללות הגדולה, אבל פלא! לינוי יושבת שלווה, אינה מוציאה הגה מהפה. הרגליים נחות במקומן. לא מבינה! כאילו ילדה אחרת. הטיפול מתקצר באופן משמעותי. טיפלתי בשלוש שיניים, מתוכן אחת עם חור עד לסין, בפחות ממחצית השעה. לינוי קמה בלי עיניים נפוחות. בלי צרידות ובלי שיער פרוע. אמא ואני המומות. אני לא מבינה מה השתנה ומשבחת את לינוי מכל הלב.
השבוע לינוי צריכה היתה להגיע לטיפול האחרון. אמא מודאגת. יש לה פגישה חשובה, והיא תוהה אם תספיק להגיע אליה בתום הטיפול בלינוי. האם גם הפעם תגיע לינוי הרגועה? או שמא תחזור לינוי המשתוללת? מי יודע?
סיכמתי עם אמא, שאם תגיע לינוי הרגועה, נדאג לפרס כפול, שישמח אותה ולטיפול מהיר במיוחד. אמא העבירה את המסר ללינוי.
היום הגיע. אני תוהה מי מהלינואיות תגיע. לאושרי, הגיעה הרגועה. (והמשוחדת?). דוקא בטיפול האחרון, מסתבר שהעששת עמוקה במיוחד, והגיעה למוך השן הקבועה. שמתי מיני משחות בתקווה שהשן תסתדר בלי צורך בטיפול שורש. (זה קורה כששן היא "צעירה"). איזה מזל שהגיעה לינוי שמאפשרת לשים משחה כזו, ועליה אחרת, ועליה סתימה גדולה. לא טיפול ארוך, אבל דורש ריכוז.
שלחתי את לינוי לקבל את המגיע לה מאנה, ואמא נשלחה להתפלל להצלחת כיפוי המוך. הלוואי.
|
תוכן ההודעה:
|