לפעמים, המכשירים נראים הרבה יותר גרוע, ממה שהם עושים באמת. כזה הוא המכשיר האולטרא-סוני, המשמש להסרת אבנית וגם צביעה שחרחרה מהשיניים. מין אנקול שפיצי ארוך ודוקרני מתחבר אליו, וזה נראה מאיים מאד. כך גם חשב אליעזר בן התשע, שהגיע למרפאה עצוב. צביעה שחורה מכסה באופן די ניכר את השיניים, אינה יורדת בצחצוח ואמא גם חוששת שמדובר בחורים.
אליעזר מודאג מאד. הוא מתיישב על הכיסא, נותן לי לבדוק את השיניים בלי בעיות. שמח כשאני מודיעה שאין שום חור, אבל יש המון צביעה. לא חידשתי דבר, אבל אז אני שולפת את החוד הנורא, ואליעזר מחויר כולו.
ראיתי שהוא מתלבט אם לבכות, לקום מן הכיסא, או להאמין לי, כשאני מבטיחה שמדובר בטיפול של מה בכך. לא כואב ואני מתחייבת גם לא לדקור עם אותו אנקול נורא.
נתתי לאליעזר לגעת באנקולי המרעיד. (אני משתמשת בכלל בצד ולא בחלק הדוקרני). אליעזר החליט לתת צ'אנס. ראיתי את הרגליים ככה ב"היכוו" לקפוץ, אם יגלה ששיקרתי. מים רבים מילאו את הפה (הרעידות מחממות את המכשיר), אך כל כאב לא בא, ואליעזר נרגע, שקע בכיסא ונתן לי לעבוד בשלווה.
ראיתי כי טוב, ואת שארית הצביעה (שקשה מאד להסיר), רציתי להסיר בעזרת מברשת חשמלית. זה כבר לא מפחיד. מברשת קטנטנה וקצת משחה. אבל אליעזר נעור פתאום, מתפוצץ מצחוק. מדגדג לו וגם די נמאס.
דוקא הפוליש המהיר, היה קשה יותר. מי יכול לנחש?
אליעזר קם מן הכיסא, ורץ לעשות פוזות מול המראה, בשיניים לבנות לשם שינוי.
|
תוכן ההודעה:
|
