פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

9/3/2013 21:43 תיתי רופאת שיניים מאת: מאחורי המקדח- יומן שבועי כותרת: בפעם הקודמת, סיפרתי על הטיול הלא ממש מוצלח שחוינו. זה שהסתיים בבית חולים ורגל שבורה. הגענו לסורוקה במסוק, ועזבנו את בית החולים במכונית. הבנים הגיעו ולקחו אותנו ל"הדסה" בקרבת הבית. לעומת הכניסה ה"מבצעית" לסורוקה- עם אלונקה וסביבה רצים אנשי 669, חוינו אנטי-קליימקס משמעותי. אמנם איפשרו לנו להכנס עם המכונית עד לדלת חדר המיון, אבל מאותו רגע- מפלה! הצלחתי למצוא אחד מכסאות הגלגלים היותר נוראיים של הדסה. (אם כי לא הכי נורא, זה שאין לו גומי על ג'אנט אחד. אותו הצליח בני למצוא ביום חמישי האחרון). מצאתי את כיסא הגלגלים עם הברגים השפיציים, עליהם יושבים. אולי זה מין טיפול בדיקור לבאים בשערי חדר המיון? פנינו אל האח הממיין, שהתעצבן שנכנסנו בתורנו (?). הבעל מתפתל משהו בכיסא העינויים, מנסה למצוא מנוח לישבנו הדקור בברגי הכיסא ולגבו הדואב, במשענת הבאמת לא נוחה. לצערי, האח הממיין, רק מודד חום ולחץ דם. אין שום שיקול דעת בקשר לאיזשהו זימון של רופא, כדי למנוע המתנה מיותרת. העיקר שאין חום. אבל קור יש! קפוא שם בהדסה! אנחנו יושבים שעתיים וממתינים. הבעל מרגיש שלא יכול יותר. לא הרגל כואבת, כי אם הגב, מהישיבה הבלתי אפשרית. אני פונה לאחות, והיא מבטיחה לעזור אחרי חילופי המשמרות. באמת, אחרי כמה דקות, לוקחים אותנו לתוך חדר המיון ומאפשרים לבעלי שיחיה לשכב. אני משתדלת לשים את התיק שהבאנו, כדי להגביה את הרגל, כמו שיעצו ב"סורוקה". אמצעי הגבהה אחרים- אין! גם שמיכה אין. הבעל, לבוש מכנסיים צהובות זוהרות תרומת "סורוקה" (גזרו מכנס אחד וחסו על הג'ינס שלנו) דקיקות, וטריקו. קר לו! אני מתיישבת על כיסא העינויים בעצמי. קודם לא כאב לי כלום. עכשיו כן. אולי גם אני צריכה אורטופד? (ופרוקטולוג. ברגים בישבן זה לא נוח) אמנם מדובר בבית חולים מאד אוניברסיטאי, אבל אולי הם לא יודעים שקר בירושלים בחורף? או שמי שחווה טראומה, זקוק לחימום? פרשתי עליו את המעיל שלי. אף אחד לא הרים גבה. סביר לגמרי! כך ישבנו והמתנו לאורטופד חמש שעות שלמות, ונורא התגעגענו ל-669. לבסוף, הגיע אורטופד, הציץ בדיסק הצילומים שהבאנו מ"סורוקה", הודיע שצריך לנתח ושהבעל יאושפז, ולמה הרגל לא מוגבהת יותר וזהו. חמש שעות. ושעה נוספת, כדי שימצאו מיטה פנויה. ככה, בשלוש בלילה, מצאנו מנוחה. זה במיטה אורולוגית, ואני בביתי, מטושטשת מעייפות, רק כדי לקום מוקדם מוקדם בבוקר (שלוש שעות שינה), ולרוץ חזרה לאורולוגית. מזל שהחייל בבית, בחופשה. הבנים מסיעים אותי, כי במצבי, אני לא מצליחה להשאיר עיניים פקוחות. במחלקה- עולם אחר. שמיכות, ניקיון בוהק, ואפילו ספה לאורחים, שיוכלו לשבת ואף לישון (עם שמיכה!!!!) לצד החולה. אני כבר רחוצה וחפופה. הבעל מזוהם ומאובק (מהרוח שעשה המסוק). רק רגל אחת בוהקת מנקיון- זו שעברה רחצה רצינית בפולידין וגרוד עודפי הגבס. מיטה חשמלית משוכללת ותנוחה עם רגל מורמת. פייר, חשק גדול למיטה מתכווננת גם בבית. זה כיף, זה! אחיות נחמדות. כל אחת מספרת לנו את סיפורי הנפילות המשפחתיות שלה, בנסיון לנחם על מזל הביש. האורולוגים באים, מוזהרים על ידי לא להתבלבל חלילה, ונסוגים אחור בצחוק. טלויזה תלויה מלמעלה. אפילו יו-טיוב אמור להיות שם. הבעל מנסה למצוא סירטון של הבת, ככה להעלות מוראל. אבל לא פועל. הטלויזיה אחלה.אנחנו שוכבים יחד על המתכווננת. אני בגרביים. הבעל בגרב ובגבס. שוכבים וצופים בסרט. דוקא די נעים. המשך למתעניינים- בפעם הבאה. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 10/3/2013  13:3 רפואה שלמה!!!! וכן רוצים המשך :-) (ל"ת) - maia 10/3/2013  13:45 תיתי, הסיפורים שלך הם תחליף מעולה לטלוויזיה שאני לא רואה כבר חצי שנה!!! תודה :-) (ל"ת) - דפלול 10/3/2013  14:37 יהיה המשך. מבטיחה. ודפלול? חצי שנה בלי טלויזיה? - תיתי רופאת שיניים 10/3/2013  22:56 זה קשור לתשובה שלא כתבתי לשאלה על הפלה... - דפלול

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש