יום הניתוח הגיע. אני מגיעה מוקדם לבית החולים, גם כדי למצוא חניה. (זוועה מצב החניה בהדסה. זוועה!)הבעל קצת לחוץ. אני גם. הניתוח יבוצע בשעות הערב והבעל אוכל ארוחת צהרים. אני בקשר טלפוני רצוף עם הביטוח, לודא שגם ההשתתפות העצמית תכוסה. אני לא סומכת על סוכן הביטוח שלי, ופועלת מול חברת הבטוח בעצמי. הם דוקא בסדר ומשתפים פעולה ביעילות. לפחות בכך לא מקשים עלי.
חוזרת הביתה. יודעת שהיום אפסיד שיעור פילאטיס, אבל כמות הקילומטרים שפסעתי מהמכונית לחדר האישפוז ולכל משרד שהוא בהדסה, מכסה את הדפיציט בכושר. הכל בסדר.
מכינה אוכל לבני הבית, קצת מסדרת ומנקה ומכינה תיק לעצמי. מתכוונת לישון לצד הבעל אחרי הניתוח, כדי לעזור לו בעת הצורך, ומשם לנסוע לעבודה. במחשבה לאחור, תכנון די מטורלל!
אני מגיעה לבעל לחוץ מאד. הוא התרחץ כבר ושוכב במיטה, מחכה לסניטר. מאדי, עוזר המתתח, מגיע לבדוק שהכל תקין. אנחנו רציניים מאד. אני מכניסה חפצי ערך לכספת שבחדר (כן!) ומסדרת את חפצינו. ה"שכן" לחדר, עבר ניתוח (אורולוגי) ונשאר בהתאוששות, כך שאנחנו לבד. הבעל לובש את החלוק האלגנטי. זה עם התחת בחוץ, ונשכב על האלונקה. סניטר מחכה לנו, מבקש שנמהר.
בערב העסק פחות מביך. לנסוע ככה נורא מבייש. כל העולם רואה אותך ויודע שאתה עם חלוק-תחת וערום. נורא מביך. למזלנו, הסניטר מוביל אותנו למעלית מבודדת. אני עוזרת לדחוף. לא יודעת למה. אולי לשחרר לחץ.
אנחנו נכנסים למתחם חדרי הניתוח. מגיעה אחות יפת תואר מאד. מציגה את עצמה וממלאת שאלון. אחר כך מגיעה מרדימה. אנחנו מתורגלים! יש לנו "תכנית לידה" לניתוח. לא רוצים הרדמה כללית. המרדימה נראית מופתעת. בודקת את הגרון, כדי לתכנן הכנסת טובוס, ואנחנו מודיעים שהרדמה אזורית בלבד. אפידורל או ספינל. לא הרדמה כללית, וכמובן ללא טובוס.
המרדימה נושמת לרווחה, כי נקראת לחדר לידה, ומגיע מרדים אחר. הוא מקבל בחיוב את הבקשה, מודיע, כי הגב יבדק ע"י המרדים הבכיר יותר, ואם יאשר, תתקבל בקשתנו בחיוב. אמר שזו בקשה סבירה לגמרי.
שוכב לו אהובי על מיטה צרה, רגל אחת בגבס והשניה בריאה. שואלים אותו- איזו רגל תנותח. אנחנו מבינים שזה ליתר בטחון, אבל פורצים בצחוק גדול. מאדי בא עם טוש, ומסמן חץ שחור על הברך של חברי לחיים. כן, הברך של הרגל עם הגבס.
אנחנו מתנשקים, ואני מופנית לחדר ההמתנה. הרבה כסאות לא נוחים, טלויזיה כבויה, בקבוק קולה חצי מלא על שולחן קטן וכמה אנשים מסתובבים. אני לבד-לבד-לבד. מבוהלת ומפוחדת. יושבת בצד עם ספר משעשע וגולשת בטלפון. מתכתבת עם חברה.
האחות היפה סיימה כנראה לעבוד. בבגדים אזרחיים היא אפילו עוד יותר מדהימה. עוברת ורואה אותי. ניגשת לספר שהיתה בחדר הניתוח. שהכל בסדר ושלא אדאג. אני מודה לה בחיוך. יפה מצידה!
הזמן עובר. הרבה זמן. אני מנסה לקרוא, אבל מבועתת. צריכה את בעלי לידי...
הבנים שולחים לי SMSים. ואני שולחת מסרים מרגיעים בחזרה. כמו גיבורה. אבל אני לא כל כך גיבורה. לא יודעת מה הולך שם. מפחדת.
חברה מנסה להרגיע אותי בדוא"ל. שואלת אם לשלוח אלי את אחיה הירושלמי. אני לא זקוקה לזר שילווה אותי. גם לא לחברות. זקוקה לבעלי, שקצת עסוק כרגע. הידיות של הכיסא חותכות לי בגב. הרגליים לא מוצאות מקום נח. לא נעים לי לשים אותן על הכיסא. לא מנומס.
אנשים נקראים לחדר ההתאוששות, ואני נשארת בודדה בחדר. אני-ובקבוק הקולה החצי ריק. פתאום- מסרון בטלפון מחדר הניתוח! הכל בסדר, הניתוח מיד מסתיים. די מדהים לקבל מסרון כזה, למרות שידעתי שיגיע.
הדלת נפתחת, ועופר המנתח עומד חיוור ושמוט בפתח. אני רצה לעברו מבוהלת.
המשך בפעם הבאה?
|
תוכן ההודעה:
|
