בשבוע שעבר השארתי את הד"ר עופר בעודו נכנס חיוור ושפוף לחדר ההמתנה. אני רואה אותו ורצה לעברו בפניקה עצומה. "אל תרוצי" פוקד הד"ר בקול שקט ומתעטש בקול גדול. אני ניגשת ושואלת מה קרה. "פשוט עלה לי החום". נו, מה לעשות, במקרה הזה, החולה בסדר והמנתח נראה חצי מת. שפעת.
עופר מתיישב על כיסא בכבדות ומדווח לי, שהניתוח עבר בקלות. שלמזלנו לא היה צורך לעשות קיבוע חיצוני (שהיה מונע מהבעל לדרוך על הרגל זמן ממושך מאד). הכל נראה תקין. אני שומעת שמאדי, העוזר של עופר מבקש-מודיע , שעופר ישאר מחר בבית (זה לא קרה) ואני מובלת ע"י אחות לחדר ההתאוששות.
אני מוצאת את הבעל שוכב רגוע. הרדמה מקומית (ספינלית) והוא מחכה שיוכל להניע את הרגליים, ואז לשוב למחלקה.
השעה מאוחרת מאד (11), הבעל מנמנם לו. בין לבין, אני מרטיבה את שפתיו ואף ניגשת לדווח לאחיות, שהרגלים כבר זזות. רוצים ללכת לישון! האחות לא ממש מתרגשת מהודעתי ומגרשת אותי וכמה בני משפחה של מתאוששים. החלפת משמרות.
אנחנו עומדים מחוץ לחדר ההתאוששות- מגורשים. חשבנו שמדובר בכמה דקות. לידי עומדים אבא ואמא. הבת עברה ניתוח קיסרי. אנחנו המשפחות של אלה שלא ניגשים אליהם בחדר ההתאוששות. המנותחים היותר קלים.
מחכים, מחכים. חצי שעה עוברת, ארבעים וחמש דקות. לא מרשים לנו להכנס. כבר עברתי חילופי משמרות בחיים. זה מוזר!
אנחנו מתיישבים בחדרן זעיר וממתינים. הפעם אין sms. אין שום אחות שבאה לעדכן. אנחנו רוצים להיות ליד היקרים לנו (ושלי ממש יקר! עם פלטינות!!)
ניגשים לפתח חדר ההתאוששות, בכל זאת, עברה שעה וחצי. אחות יוצאת אלינו בצרחות: "תלכו מכאן! חוצפה! מה אתם מציצים? יש כאן החיאה!
אנחנו במסדרון. שעתיים אחרי הגרוש. אני מפחדת לשבת על הרצפה- אולי זה יעצבן מישהו. אבא-אמא של היולדת מודאגים ורוצים להיות איתה. אני לא יודעת אם הבעל חש בטוב. אף אחד לא מוכן לדבר. כבר שעתיים וחצי אחרי שגורשנו. לא לשחרר את הבעל. לא לתת להיות איתו. מבט מרחוק לכיוון חדר ההתאוששות, זוכה לנזיפה קולנית ולטריקת הדלת. שלא נציץ לעבר הריהוט!
ההורים הלכו. נשברו. כבר אחת ומשהו בלילה. לידי יושבת בת. הבת של זו שעוברת החיאה. הבת מספרת לי, שאמה חולה מאד מאד בסרטן. היא זקוקה לניתוח. הרופאים (החוצפנים לדעתה), יעצו לה לא לנתח את האם הגוססת, אבל הבת הזכירה להם, שהיא משלמת לקופת חולים ולכן מגיע לאם ניתוח! ההחיאה אולי תאפשר לנתח את האם. לכן לחוצים בחדר ההתאוששות.
הדלת סגורה (שלא אציץ למשקוף, חלילה). בעלי בפנים. כואב לו? הכל בסדר? אין למי לפנות, בלי שינשכו אותי. אור באפלה! טכנאית רנטגן נחמדה, נכנסת לחדר ההתאוששות. היא מזהה אותי, כי יום קודם סיפרנו לה את סיפור הנפילה, שיעשענו אותה, ועכשיו היא רואה אותי נפולת פנים, חצי מעולפת, יושבת במסדרון ומביטה בדלת הסגורה. (אהה!). אני שולחת אותה לבדוק מה קורה עם המצולם שלה לשעבר.
הטכנאית המתוקה, שלא ראתה בי אבק אדם מפריע, יוצאת ומדווחת שכובע הרחצה אה-לה- הדסה מאד הולם את הבעל, והיא ממליצה לשמור אותו ולחבוש אותו בארועים חגיגיים. שתהיה בריאה הטכנאית! הצליחה לגרום לי לצחוק, והפליגה לדרכה עם מצלמת הרנטגן הניידת. אני לא יודעת את נפשי. הדלת סגורה. הבת יושבת ומפטפטת בקולי קולות על דה ועל הא בטלפון, בעוד אמה עוברת החייאה. זה התגרש, ההיא בהריון. אני מתעדכנת לעומק בענייני המשפוחה והחברות של הבת. העיקר ששילמה לקופת חולים.
הדלת של חדר ההתאוששות נפתחת. ה"קיסרית" מוסעת למחלקה. אני שומעת שמתכננים להשאיר את בעלי בהתאוששות לכל הלילה. לא מבינה למה. מפחדת להכנס, אולי אגזול חמצן מהאם עם החשבון הפתוח לקופ"ח? אבל לפעמים יש גם מזל! המרדים עובר, רואה אותי יושבת אומללה בחוץ. לא אומר מילה ורץ פנימה. כנראה נבהל וחשב שהרגליים לא זזות. שיתוק הוא אחת מהסכנות של הרדמה ספינאלית...
אני שומעת אותו מבקש שישחררו את הבעל למחלקה. רק אז אחרי כשלוש וחצי שעות, שוב התאחדנו. בצעד מתנודד אני מדדה אחרי פועל הבית חזרה למחלקה, לנסות לתפוס טיפה שינה לפני יום העבודה שמצפה לי בבוקר. הבעל מספר, שהוא הסתדר, אבל לידו שכב מנותח קשיש, שמה לעשות? היה צריך פיפי. אף אחד לא ניגש אליו זמן רב. גרשו את בני משפחתו, והוא סבל מאד.
יש ספה במחלקה, ואני נשכבת עליה בהקלה גדולה. לבעל לא כואב, והכל שקט ושלו. אפשר לישון.
לעבוד למחרת חויה כזו, זה טרוף מוחלט. אני כבר אחרי העיפות, במין אופוריה . אנה הסייעת מתדלקת אותי בקפה. למזלי, כל הפציאנטים נחמדים ורגועים. אני מתכננת לסיים את יום העבודה, לעבור במכולת לקנות שוקו ולחמניה ( אכלתי לאחרונה בצהרי אתמול), ולחזור מהר לבית החולים, לשחרר את הבעל. נחזור הביתה! הא! לא למדתי שום דבר. אין תכנונים. משהו מוזר ואף מפחיד עומד להתרחש במרפאה. דוקא היום. דוקא כשממהרים.
|
תוכן ההודעה:
|
