פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

8/4/2013 17:40 דרורית אמיתי-דרור מאת: ימי זיכרון ובילדים בגיל הרך כותרת: בכל שנה, בהתקרב ימי הזיכרון (יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל) מתלבטים אנשי החינוך וההורים האם, איך וכמה לשתף את הילדים בגיל הרך בחוויה הקשה והטראומתית של האובדן והאבל החברתי-ציבורי- לאומי ואישי. למרות הערך החינוכי-חברתי-ערכי של האבל הקיבוצי – אני מבקשת לבדוק את האפשרות לצמצם אותו או לוותר עליו כאשר מדובר בגיל הרך. כולנו גדלנו בארץ הזו על ערכים של מולדת, הזדהות עם המדינה והזדהות עם העם היהודי באמצעות חוויות וסיפורים חגי ישראל ואירועים לאומיים שחלקם הגדול מושתת על מלחמות, קורבנות, גילויי גבורה, אובדנים קשים, שכול והרוגים. שאלות רבות עולות לגבי גוננות על ילדים: האם עלינו לסנן עבור ילדינו את המציאות המורכבת והקשה של הארץ הזו? האם נאפשר חשיפה בלתי מבוקרת של הילד שלנו לעולם החיצוני? כמה נכון להסתיר? כמה לחשוף?? האם יש "נכון" אחד? האם נהיה הצנזור של חיי הילד שלנו? עד מתי? מה הרווחים של ההגנה הזו ומה ההפסדים שלה - לטווח הקצר ולטווח הארוך. מי הדמות שאמונה עלינו כמבצעת הסינון? ההורים? הגננת? תכנית הילדים בטלוויזיה? עד מתי נוכל לגונן? עד מתי צריך לגונן? האם לגונן משמעו להסתיר? מה מחיר ההסתרה? האם נגונן עליהם רק מן החוץ או גם מן הפנים? האם נכון או לא לשתף את ילדינו ברגשותינו המורכבים? אולי נכון לשתף רק ברגשות טובים ואופטימיים? האם נציג בפני ילדינו מודל מושלם של העולם? נסתיר את פגמיו? אינני מהטוענים שיש להסתיר מידע מילדים או ליצור אווירה של סודות וטיוחים: לסודות יש מטען בעייתי מאד ומשקעים לא מזוהים גם בעתיד. אני טוענת שנכון לשתף אותם באווירת הסביבה הרלוונטית להם, תוך תיווך בוגר ואחראי של "המבוגר האחראי בשטח". יש לאפשר להם להתמודד עם חוויות מתסכלות וקשות וגם עם חוויות של מוות, אבל- יש להשתמש במסננת בוגרת (ולגבי אנשי חינוך: מסננת מקצועית) נבונה, לשקול מה רלוונטי לחייהם ומה איננו רלוונטי, יש לשקול מה ראוי להיות חלק מעולמם ומה איננו מתאים להיות חלק מעולמם החווייתי בשלב זה של חייהם הצעירים, מה עובר אליהם מתוך המסר הכללי ואיך- ומה ראוי שייחסך מהם. יש דברים שבהם חשוב לסנן ולגונן - ויש דברים שנכון לתת לילד להתמודד איתם, גם אם הם קשים. גוננות מוחלטת וגורפת הינה עניין בעייתי כפי שחשיפה מוחלטת וללא בקרה עלולה להיות בעייתית מאד. חשוב לשקול מה חשוב ממה, איזה סדר עדיפויות יש לעשות, איזה יכולות הבנה קוגניטיבית והבנת ריחוק הזמן והמקום יש לילד (ילדים חווים בגילאים אלה גם את סיפורי ההיסטוריה הרחוקה כ"כאן ועכשיו") ואיזה יכולות רגשיות יש לילדים בגיל זה או אחר, איזה יכולות יש לקבוצת הילדים שיושבת על הכיסאות הקטנים באותו גן, איזה יכולות יש להם כקבוצה ואיזה יכולת יש לגננת לעבור איתם את החוויה, מהי יכולתו הרגשית והקוגניטיבית של כל ילד וילד, מה תהיה ההשפעה של הדברים על כל אחד מהם לחוד ומה תהיה ההשפעה של הדברים על הקבוצה כולה, איזה תמיכה יש לתת לילדים הצעירים בתוך החוויה הקשה הזו ואחריה, איך ראוי ללוות אותם גם בשלבים שלאחר מכן, בשלבי ההפנמה ועיבוד של החוויה. התהליך מורכב מאד. אינני חושבת שניתנה הדעת לגביו במידה הראויה. הרצון להנחיל ערכים לגיטימי וחשוב מאד. זוהי משמעותו של החינוך. אבל - "ערכים" כמושג מופשט הם עניין מאד לא קליט בגיל זה וניתן להפנים אותם רק באמצעות חוויה אישית, דוגמא אישית של דמויות קרובות ומשמעותיות שיוצרות אמפטיה - ולא באמצעות סיפורים קשים שיוצרים הזדהות על בסיס פחדים וחרדות עמומות. כאשת מקצוע, כאזרחית המדינה הזו וכאדם- ברור לי מאד שזוהי בקשה מורכבת וטעונה מאד: מאד קשה אישית לכל אחד מאיתנו, משום שכל אחת ואחד מאיתנו מזדהה עם המחיר ששילמו יקירנו למען כולנו. למרות זאת- זהו טיעון מאד מקצועי ומאד לגיטימי - כשמדובר בילדים בגיל הרך. אינני חושבת שבגיל הרך הם אמורים להתחיל לשאת על כתפיהם את משא הלאומיות והזיכרון הקולקטיבי. הדבר איננו נחוץ, איננו יעיל וטומן בתוכו פוטנציאל קשה ומזיק שאיש איננו מתייחס אליו בצורה מקצועית ויסודית במערכות החינוך. לאורך השנים ראיתי מטפלות של פעוטות בני שנתיים מסבירות לילדים על יום השואה ועל יום הזיכרון ועל החללים, על הקורבנות, ראיתי גננות של בני שלוש מעמידות את הילדים בדום בצפירה ואינן נגישות לאלה המבוהלים והבוכים אלא רק "רומזות" להן ממקום עמידתן: "שש....עכשיו אסור לזוז. עכשיו עומדים דום לכבוד החיילים... לכבוד אלה שמתו..." (כיוון שהן עצמן מתרגשות מן הרגע הקשה הזה- ואני מבינה את הקושי שלהן אך אינני מקבלת את הבחירה המקצועית שלהן), ראיתי גם הרבה גננות מתלבטות ומשקיעות מחשבה רבה ופותרות בצורה אנושית ויצירתית את הדילמה האמביוולנטית הזו. ראיתי גננות מתייעצות ומקבלות הדרכה בהתאם למה שקשה להן ובהתאם למה שקורה בגן שלהן. אנשי החינוך בגיל הרך אינם אלה שכלפיהם יש לטעון טענות. אנשי החינוך בשדה עוסקים בעבודה מסובכת ומלאת אחריות - ועושים ככל יכולתם גם בנושא הזה. אנחנו , כחברה שמקיפה ומלווה גם את הגנים, צריכים לקחת על עצמנו את המשימה הקשה מאד (רגשית, לאומית, אישית), להתמודד איתה באומץ ולתת את הגיבוי למערכת החינוך בגיל הרך לשאול את השאלה המרכזית: מיהו ה"לקוח" המרכזי והחשוב ביותר: הנושא (הערכים, המסרים...), החברה, עולם המבוגרים (הורים...) או הילד בן השנתיים-שלוש-ארבע-חמש? אבל התעלמות מהחוויה אינה נכונה ואינה אפשרית כי העולם מחוץ לגן מתנהל כהרגלו, כי בחלק מהמשפחות חווים את האבל על היקר להם שנהרג במלחמה לא מכבר והאובדן טרי ומדמם וקיים ביום יום ולא רק ביום הזיכרון, כי עדיין נמצאים סבתות וסבים שחוו בילדותם את השואה והם חלק מן ההוויה של המשפחה, כי הצפירה נשמעת, הרחוב נראה קצת אחרת, הטלוויזיה משדרת שידורים מיוחדים ובמצב רוח מתאים, האחים הגדולים מכניסים אל המשפחה את המסרים שקבלו בבית הספר (ואל לנו לחסום אותם), להורים יש התייחסות משלהם על פי העניין והקרבה ועוצמת ההזדהות, וסודות, הרי כבר אמרנו, הם דבר בעייתי ומאד לא מומלץ. אם כך - מה ניתן לעשות בגן? ראשית – ראוי שהגננות והסייעות וכל מי שבא במגע משמעותי עם הילד בגיל הרך יתארגן מראש לקראת אירוע טעון כמו יום זיכרון. נכון יהיה אם אנשי החינוך בגיל הרך יקראו קודם את הרקע לדברים, ילמדו את יכולות הילדים להכיל חוויה כזו (כבני גיל מסוים, כקבוצה מוכרת וברמת הפרט של כל ילד וילד), ידונו בדברים מראש בינם לבין עצמם ויתנו לכך את כל כובד המשקל הראוי. ישוחחו ביניהם ויחליטו מה מתוך החוויות הצפויות יכול להתאים, מה עלול להוות חוויה קשה או הרסנית מדי, מה הם יכולים ללמוד מניסיון העבר שלהם בגן, עם ילדיהם הפרטיים ומזיכרונותיהם האישיים כילדים - וכיצד יעשו את התיווך בין החוויה ובין הילדים בצורה המתאימה ביותר. בחשיבה משותפת כזו יעלו גם הגישות הפרקטיות לניהול יום הזיכרון. מספר הצעות: כדאי וחשוב להכין את הילדים (בכל גיל) כמה דקות מראש לכך שתישמע צפירה (במיוחד אם הצופר קרוב ונשמע בצורה ברורה מאד). לגבי ילדים בני שנתיים אפשר להשמיע עם הילדים קולות של צפירה (לדוגמא: "עוד מעט נשמע טו-טו-טו...בואו נעשה כולנו טו-טו-טו..כמו אוטו/רכבת ונלך ביחד בשורה...." ). בגן אנחנו נמצאים עבור הילדים. יש לנו תפקיד והוא עומד לעתים קרובות בסתירה לרגשותינו וצרכינו כאנשים בוגרים. לגבי ילדים בני שלוש – ארבע - להכין אותם לכך ("תישמע צפירה. זהו קול ארוך שנשמע ככה:..."), לא להעמיד אותם בדום בגיל זה ולהמשיך בסדר היום הרגיל. לשאלה מהו הרעש הזה ומהי צפירה- אני מציעה לענות בגיל זה שזהו סימן לאנשים שרוצים לעצור, לעשות הפסקה ממה שהם עושים, להיות בשקט ולחשוב על כל מיני דברים שחשובים להם, ומי שרוצה מבין הילדים לעצור, לשבת, לעמוד, לנוח ולחשוב- יכול לעשות זאת. על מה חושבים? על כל מה שרוצים. אפשר אחר כך לשוחח עם הילדים (לא במליאה אלא מיד אחר כך בצורה לא רשמית דווקא- רק עם מי שרוצה לספר) על מה שחשבו. כל מחשבה לגיטימית- גם היא נראית לנו ממש לא מתאימה לנסיבות, מצחיקה, שולית, לא "רצינית"... בגיל חמש לערך אפשר לספר לילדים שהצפירה מסמנת לאנשים רגע של הפסקה והתייחדות עם אנשים שמתגעגעים אליהם משום שהם מתו. זהו גיל שמאופיין מאד במחשבות על מוות והילדים עוסקים בו הרבה. בגילאים מאוחרים יותר (כיתה א-ב) אני מציעה לספר ביום השואה סיפור אישי של מי ששרד – ולספר אותו עם אופטימיות מסוימת (למרות הקושי) כשההדגשה היא על כוח החיים ועל ההישרדות. נתונים היסטוריים ומספריים אינם משמעותיים לילדים. מבחינתם מות של אדם אחד או מות של מיליונים נתפס כאסון דומה. ביום הזיכרון לחללי צה"ל הילדים חווים את הדברים כאן ועכשיו- כיוון שהם אכן כאן ועכשיו וחווית המלחמה (והפיגועים) טרייה. מבחינת תכנים - אני מציעה להתייחס לצורה מינימאלית ליום הקשה. ילדים בגילאי הגן אינם אמורים להיות שקטים או עצובים ביום מסוים, הם אמורים להמשיך בשגרת יומם, לשחק ולשיר. ברור שנכון יהיה לא לערוך באותו יום מסיבות וכו' – הן משום שיש ילדים שחווים את הקושי של היום בגלל נסיבות חיצוניות לגן, הן משום המשמעות של היום ביחס לצוות ולסביבה (שכנים...) והן משום הכבוד הערכי אל היום עצמו עבורנו, החברה הבוגרת. נכון יהיה להדליק נר זיכרון או לציין את היום בצורה סמלית אחרת בפינה במבואה לגן שנמעניה הם ההורים והצוות. בפינה זו יצוין היום ויוסבר הרציונאל של הגן לגביו, מה ייעשה בו, איזה תכנים יועלו ואיזה לא יועלו בגן – ומדוע. עדכון ההורים חשוב מאד משום שהוא יוצר שיתוף פעולה, התאמה ו"יישור קו" בין ההורים והגן ביחס לחוויה שעובר הילד וכן משום שהעדכון עצמו מהווה קו הסברה להורים. כאמור: כל איש צוות בגן אמור לקחת בחשבון (כמו תמיד וכמו בכל עניין) מיהם הילדים בגן, איזה חוויות אישיות עברו ומה מעסיק אותם – ולהתאים את ההחלטות וההתייחסות לא רק לגיל הכרונולוגי של הילדים – אלא לילדים עצמם, על מאפייניהם הייחודיים, קוגניטיביים, רגשיים ואחרים- כקבוצה וכיחידים. גננת שמכירה את הילדים בגן היטב, את ההיסטוריה האישית שלהם, צרכיהם ומאפייני הטמפרמנט שלהם - יודעת גם לאתר מי יזדקק לה יותר ובאיזה אופן תוך כדי ולאחר החוויה. וכמו בכל עניין - מה שצריך בראש ובראשונה הוא לא לפעול על פי "עיקרון" בלבד (פעולה שנעשית רק על פי "עיקרון" עלולה להקצין ולהתעוות) - אלא לפעול בכל סיטואציה על פי ידע, הבנה, רגישות ושיקול דעת ועל פי השכל הישר. דרורית אמיתי-דרור מומחית לגיל הרך יועצת להורים ואנשי חינוך 0522322420 תוכן ההודעה: תגובות נוספות 8/4/2013  22:47 תודה רבה - נורית 9/4/2013  10:26 תודה דרורית! ונורית, את נשמעת גננת נפלאה :-) (ל"ת) - דפלול 9/4/2013  15:39 תודה דפלול:) (ל"ת) - נורית 11/4/2013  14:33 הבן שלי לא רוצה ללכת לצבא - אימא לילד בן 6 11/4/2013  15:7 אני הייתי כותבת אתו את המכתב וסוגרת עניין - דפלול 12/4/2013  7:13 יש לך בן נפלא ורגיש. הוא בסך הכול מאותת לך - מבינה 12/4/2013  18:3 כל החברות כאן ענו לך נהדר, לטעמי. אני הייתי מוסיפה משהו מאד לא תקין פוליטית: - דרורית אמיתי-דרור 12/4/2013  18:5 נטרית, שמחתי לקרוא את תגובתך! דרורית (ל"ת) - דרורית אמיתי-דרור 12/4/2013  18:6 נורית.... (ל"ת) - דרורית 14/4/2013  0:44 רק עכשיו ראיתי... וחבל. - ריש 17/4/2013  11:25 תודה לכל העונות ולדרורית - אמא לילד בן 6 1/5/2013  21:56 תודה דרורית! (ל"ת) - עוד שין

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש