|
25/4/2013 11:49
|
שלי
|
מאת:
|
לפני לידה, איך אין לי כח שוב פעם לפסטיבל ההנקה המלחיץ בבית החולים
|
כותרת:
|
בלידה הקודמת, לא הצלחתי. נאבקתי כחודשיים עם שאיבות ונסיונות מתסכלים, וכנואשתי סוף סוף, הרגשתי שאבן נגולה מעל ליבי. הייתי בחרדה ממש, הרגעים האינטמיים שאמהות אחרות מדברות עליהן עם התינוק היו רגעי הסיוט שלי. פחדתי ממנו, ממני, כמה שנאתי את משיאי העיצות למינהם (למינהן יותר נכון). חודשיים לא יצאתי מהבית עם התינוק שלי, וחדשיים הסתובבתי עם התחושה הצורבת שאותה אני עוד זוכרת ממבטיהן המאוכזבים של "את לא מנסה מספיק" של האחריות בבית החולים, שנכשלתי, בדבר הכי בסיסי בלהיות אמא, הדבר הכי טבעי בעולם.
הכי גרוע- לא יכולתי לחכות לחזור לעבודה, ספרתי את הימים. מי שחוזרת לעבודה פטורה , נכון?
כשהפסקתי לנסות, התחיל ירח הדבש של ושל התינוק האהוב שלי. הרשתי לעצמי להתמכר לאינטמיות שלנו, לאורח החיים הנינוח שסיגלנו לעצמנו, ובסוף נשארתי איתו עוד כחצי שנה בבית.
אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעמוד בזה שוב. ברור לי שעכשיו אני יותר חזקה, יותר בטוחה בעצמי, אבל עדיין, יולדת היא יצור שברירי ודכאוני. אני יודעת שזה שלא הצלחתי בפעם הקומדת לא מעיד על הפעם הזאת, אבל אני לא בטוחה שיש לי את הכוחות הנפשיים לגלות בדרך הקשה שלא.
הפעם לצערי גם אלד בקיסרי ידוע מראש, מה שאומר שאבלה יותר זמן בבית החולים, מנסה להדוף את הנסיונות הבלתי פוסקים של הצוות לשכנע אותי לעשות את הדבר הנכון.
זה מדהים, מכל סט הדאגות שיש לולדת זה הדבר היחיד שטורד את מנוחתי, לכל השאר אני דווקא מצפה בקוצר רוח.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
