|
29/7/2002 23:47
|
ליאת
|
מאת:
|
חוויה מקסימה שעברה עליי היום
|
כותרת:
|
איתי בן ה-7 שבועות הצטרף אליי היום לטיפול תקופתי אצל השיננית. אחרי שחיכינו כ- 20 דקות בחדר ההמתנה ואיתי הראה לכל הנוכחים את כל החוכמות שהוא יודע לעשות, הגיע תורנו להיכנס.
המזכירה הודיעה לי שאם אני מפקידה אותו בידיה היא לא מתחייבת להרים אותו אם הוא יבכה כי היא מרגישה חסרת ביטחון להרים כזה פיצפון. אמרתי לה שתסיר דאגה מליבה, הפיצפון נכנס איתי.
וכך נכנסנו לנו שנינו לחדר הטיפולים. מיקמתי את איתי בסלקל על הריצפה מולי, כדי שאוכל לשמור איתו על קשר עין (מחשבה קצת דבילית בהתחשב בעובדה שעיני מופנות בעיקר למעלה כשפי פעור אל מול השיננית).
איך שהתיישבתי על הכיסא ופתחתי את פי לרווחה, איתי התחיל לצרוח (זה לא מראה מלבב לראות מה הולכים לעשות לאמא שלך). הבנתי שאין סיכוי שאיתי יסכים להמשיך לשבת רגוע בסלקל עד סוף הטיפול והאפשרות להפקיד אותו בידי המזכירה לא ממש הייתה קיימת, אז שאלתי את השיננית אם יפריע לה שהוא יהיה עליי. היא אמרה שהיא אפילו תשמח כי היא מאוד אוהבת פיצפונים אבל הזהירה אותי להחזיק אותו היטב (היא חזרה על זה כמה פעמים, כאילו הייתה לי איזו כוונה נסתרת להפיל אותו מכיסא המטופלים ולתבוע פיצויים אח"כ).
וכך הוצא איתי מהסלקל והונח כלאחר כבוד על חזה של אימו פעורת הפה.
המכשיר המנקה כבר התחיל מזמזם בפי כשאיתי החליט שהוא לא מסתפק בלשכב עליי בנינוחות, הוא גם רוצה ציצי!
"הילד שלך מחפש אוכל" שמעתי את השיננית מבעד לזימזום.
"אבהל נתתה לה לפנה שבאתה" אמרתי בפה פעור.
איתי המשיך במרץ לנסות למצוץ לי את החולצה.
"אין לך ברירה, הילד רעב, תוציאי ציצי" חזרה השיננית על אבחנתה.
"מה ככה?" שאלתי במבוכה.
"כן, מה הבעיה?" התפלאה השיננית "זה רק שתינו פה בחדר והדלת סגורה".
וכך, כשפי מלא בחומרי חיטוי וחתיכות אבנית מיותרת, שלפתי את הציץ ואיתי התנפל עליו במהירה.
כך שכבנו לנו שנינו על כיסא הטיפולים, איתי מתענג על הציצי שלי, השיננית מתענגת(?) על הפה שלי, ואני מתענגת על הסיטואציה! מה אני אגיד לכם, חוויה!
פתאום קלטה השיננית את המצב אליו היא נקלעה: הנה מונחת לפניה מטופלת שלופת חזה ובקצהו תינוק קטנטן ומאושר. כנראה שהדבר הציף אותה בהתרגשות, כי חיש מיד היא עזבה את המכשיר שהיה בידה ואצה רצה לקרוא למזכירה ולרופאה מהחדר השני (שגם עזבה את מטופלה) כדי לחזות בפלא.
הרופאה, שמסתבר שהיא בהריון, כל כך התרגשה מהמתרחש ומיד פנתה אליי בבקשה: "איכפת לך שאני אצלם אתכם ככה?"
"אין שום בעיה, בתנאי שאת שולחת לי את התמונה".
חיש מהר היא נעלמה וחזרה כעבור שניה עם מצלמה. פלאש קצר והתמונה צולמה!
אחר כך היא עוד נשארה לידי וסיפרה בהתרגשות על חוויות ההנקה שלה, עד שהאסיסטנטית מהחדר השני הזכירה לה שהמטופל עוד שוכב שם ומחכה לה!
כשנגמר הטיפול ושיני כבר היו נקיות וצחורות, איתי כבר היה רדום על הציץ.
הורדתי אותו משם בזהירות (רק חסר לי להפיל אותו עכשיו...), הודיתי מאוד לכולם והכרזתי על המקום כ"מרפאה ידידותית לתינוקות".
יצאנו משם, לא לפני שקיבלתי נשיקה מהשיננית (היא ממש התרגשה מהחוויה), וסיכמתי ביני לבין עצמי שמעולם לא נהניתי כל כך מטיפול שיניים.
עכשיו אני רק מחכה לתמונה!
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
