עוד משתתפת סמויה שיוצאת מהארון כדי לספר...
יום שבת שעבר, שבוע 39+יומיים אנחנו מחליטים לנסוע לבקר חבר ליד ירושלים. בדרך אני מרגישה שכואב לי הגב התחתון. אני לא מתרגשת, כי כל נסיעה במכונית בחודש האחרון מעוררת עניינים בבטן התחתונה ובגב. הכאב רצוף ואני מרגישה שלא נוח לי. אנחנו מחליטים לעצור רגע בצד, ולראות מה קורה. הכאב עובר, אבל אני אומרת ש"בוא נחזור הביתה. נראה לי שאני צריכה לנוח". אינטואיציה. אנחנו נוסעים ליפו לקנות דגים לארוחת ערב, ובדרך הביתה (לגבעתיים), בסביבות השעה 5 אחה"צ, מתחילים צירים - כל חמש דקות ציר של 40 שניות.
אנחנו מגיעים הביתה, מחכים עוד שעתיים ונוסעים לאמא שלי, שגרה במושב חמש דקות מבי"ח מאיר, שם התעדתי ללדת לידה טבעית. טלפון לגילה רונאל, שאמורה ללוות אותי. היא אחרי לידה וחייבת לישון. אנחנו קובעים שנדבר שוב בשלוש בלילה. הצירים ממשיכים ואנחנו אצל אמא שלי בגינה, אני על הכדור הפיזיוטרפי מעבירה אותם בסבבה. ב 12 בלילה אנחנו מחליטים לגשת למאיר. דיאנה, המיילדת שמקבלת אותנו, אומרת שאין לי פרצוף של יולדת (פירוש: אני לא נראית סובלת מספיק). אני מתחברת למוניטור, הצירים אכן סדירים, אבל בדיקה וגינלית מראה שאין פתיחה בכלל. אנחנו נשלחים הביתה.
ואז זה מתחיל... הצירים מתגברים. כל שלוש דקות ציר של דקה. כל שתיים וחצי. כל דקה וחצי ציר של דקה. עד שלוש בלילה אנחנו מעבירים את הצירים ביחד, עם כל התרגילים, התנוחות והתנועות שלמדנו. אני מגלה שאני לא מסוגלת להעביר ציר שלא בתנועה ולומדת ב"לייב" עד כמה התנועה חשובה. אפילו מהאמבטיה אני קופצת אחרי שניה, כי אני לא מצליחה לזוז בצורה אפקטיבית. אני מבקשת שניסע שוב, כי לא אוכל לעמוד בנסיעה כזו מאוחר יותר. אנחנו מגיעים ודיאנה המקסימה אומרת "אני רואה שהחלטת ללדת היום". המוניטור מראה צירים חזקים מאוד, אין לי מושג איך העברתי אותם ללא תנועה, אבל הבדיקה מראה פתיחה של אצבע וחצי. ככה עוברות להן עוד ארבע שעות של צירים פסיכיים, אנחנו צוות שעובד ביחד, למרות שאני מכונסת בעולמי. בשבע בבוקר, אחרי עוד מוניטור, עדיין הפתיחה של אצבע וחצי. אני מבינה שזה יכול להימשך ככה עוד שעות ומחליטה שאני לא יכולה לעמוד בזה - פיזית ונפשית. אני מבקשת אפידורל. שיחה עם גילה. ניסיון לברר איתי אם קיבלתי החלטה. אני מרגישה מבפנים שלמרות הסוטול של הכאב, אני יודעת מה אני עושה. דיבורים על פטידין, כדי שאוכל לחזור מאוחר יותר ללידה טבעית. אני לא מוכנה לשמוע על זה. אבל אפידורל נותנים רק משלוש אצבעות. גילה, דרך הטלפון, מנסה לשכנע שיכניסו אותי לחדר הטבעי, אבל רק מארבע אצבעות... בדרך נס אני נפתחת לשלוש אצבעות והאפידורל מגיע. ואז מתחילה הקייטנה.
בן-זוגי מזמין את גילה, למרות שאנחנו לא בחדר הטבעי. החלטה גאונית. אמא שלי צצה פתאום. הצוות מתחלף ומגיעה מיילדת מדהימה בשם ענת. האפידורל כאילו פותח משהו, ובאמת הפתיחה מתקדמת ממש מהר. גילה מגיעה ועוזרת לי להעביר את השעות האלה בתנועה יחסית, וזה מדהים. אני על שש, תנועות עם האגן, על הצד. וזה עוזר ומקדם. אני שמחה, צוחקת, מאושרת, לדעתי קצת בהיי מוגזם, אחרי השעות של הכאבים. ברבע ל 12 פתיחה מלאה. אנחנו מבקשים לחכות עם הלחיצות, עד שיופיעו צירים. אני נרדמת לעשרים דקות. כשאני מתעוררת המיילדת מכוונת אותי ללחוץ. אני לא מרגישה כלום, אבל כנראה שהיוגה שטבועה לי בגוף, עוזרת לי לדעת מה לעשות. הלחיצות טובות ויעילות. ו 1:37 אילי (שני חיריקים) יוצאת החוצה. חלקה, קטנטנה (2,560), ומדהימה. אין חתך, אין קרע (אפי-נו). היא עלי, גילה עוזרת לנו לינוק קצת וזה פשוט מדהים. אמא שלי ובן-זוגי בוכים, ואני בשוק - אני מרגישה אמא מהרגע הראשון, למרות שזה כל כך לא היה ברור מאליו. מאז, שבוע וחצי, אנחנו באופוריה.
אני כותבת גם מפני שנורא אהבתי והתרגשתי לקורא סיפורי לידה, אבל גם בגלל ש:
1. אני רוצה לספר על הצוות האנושי והמדהים במאיר. שתי נשמות אמפטיות ופתוחות - דיאנה וענת - שהיו כל-כך משמעותיות בלידה. גם האחיות בתינוקיה אח"כ היו מדהימות.
2. אני רוצה לדבר בשבחי התנועה בצירים. אי אפשר להבין עד שלא חווים. והזוגיות בתוך זה - חשובה וכל כך עוזרת.
3. להגיד שלדעת לזרום עם סיטואציה, זה חשוב וזה חזק. ושהעובדה שגילה (אין מילים לתאר האישה הזו) הגיעה למרות שהתסריט השתנה, היתה כל כך חשובה.
וזהו, אילי בוכה ורוצה לאכול ואני הולכת להניק. ביי
|
תוכן ההודעה:
|
