פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

31/7/2002 14:34 *מאיה* מאת: לידה זה פינוק - סיפור הלידה של גיל כותרת: יום רביעי לפנות בוקר – יום לפני הלידה כאבי מחזור מעירים אותי משנתי. אני קמה, מסתובבת בבית ותחושה של אושר מציפה אותי. זה מתחיל. לאחר שעתיים הכאב נחלש ואני נרדמת. במהלך הבוקר יש לי כאבי גב. הם ממוקדים ובאים בגלים. ככה אני מעבירה את היום, מידי פעם מרגישה כאב דומה בגב ובבטן, כאב שבא וחולף. יושבת הרבה על כדור הפיזיו ומשתדלת לנוח. בשעה 22:00 מתחילים צירים סדירים כל 10 דקות. אני יושבת בסלון וכשמגיע ציר אני קמה והולכת, נשענת על התנור במטבח, מנענעת את האגן. סידרתי לי כרית פוף גדולה על שולחן האוכל ובזמן הצירים הבאים אני קוברת בה את ראשי, רוקדת עם האגן ונושמת נשימות בטן. זה עוזר. נגמר הציר ואני חוזרת לנוח על הספה. בעלי ואני מתכוננים, משלימים פריטים אחרונים לתיק הלידה. בחצות אנחנו מתקשרים לגילה (רונאל, הדולה שלנו) ומתייעצים איתה מה לעשות. מחליטים שכשנגיע לבית החולים ונדע מה מצב הפתיחה והכל נצלצל שוב. השעה כמעט 1:00 אחר חצות. אני מרגישה שאני רוצה לנסוע עכשיו לבית החולים, לא רוצה לעבור את הצירים התכופים והכואבים בנסיעה. בזמן הנסיעה אני גומעת בקבוק וקצת של יין תירוש. בנסיעה מופיע ציר או שניים ואני נושמת נשימות בטן. מגלה שקשה לי מאוד להתמודד עמם בישיבה. בית החולים "מאיר" כפר-סבא – השעה 1:00 אחר חצות מגיעים ואני מיידעת את המיילדת שאני מבקשת ללדת בחדר הלידה האלטרנטיבי, עם תומכת הלידה גילה רונאל, שתגיע מאוחר יותר. המיילדת אומרת שזה תלוי בתוצאות המוניטור. אני מתחברת למוניטור. עוברי, שקיבל מנת יתר של סוכר, משתולל (זוכרים את הבקבוק וקצת של יין התירוש מהמערכה הקודמת?) המיילדת לא מרוצה ואני נאלצת לשכב על הצד עוד חצי שעה. ההתמודדות עם הצירים בשכיבה קשה לי מאוד ואני מתפללת שזה כבר ייגמר ואוכל שוב ללכת, לזוז, לנוע. המוניטור מתייצב, אני מודה לעוברי היקר שנרגע ומבטיחה לו שזה עוד ישתלם לו בהמשך. בעלי ואני מסכימים שנשאיר את שארית יין התירוש לאחרי הלידה ושאסתפק במים עד אז. בבדיקת פתיחה נראה שיש כבר 4-5 ס"מ. מצלצלים לגילה והיא יוצאת לדרך. אני צועדת לעבר החדר האלטרנטיבי בשמחה ועם הרבה בטחון ביכולתי ובכוחי. בסביבות השעה 2:30 אנחנו נכנסים לחדר הלידה. נכנסת מילדת מקסימה, רינה שמה. יופי! יש לנו גם רינה וגם גילה. מה צריך יותר מזה לחגיגה? רינה המיילדת מקבלת אותנו בחיוך ומציעה שאכנס לג'קוזי. החדר עצמו ממש מזמין ללדת בו. הוא נעים ומרווח מאוד. פרט למיטת יולדות מתכווננת, כורסאות נוחות וכסא נדנדה, מקרר, טלוויזיה, ריהוט מעץ וג'קוזי הכל כרגיל. הבאנו עמנו דיסקים ואנחנו מגלים שאין שם קומפקט דיסק. אפשר להשמיע רק קלטות טייפ רגילות! אל דאגה, יש מי שחשבה על כך והיא תכף מגיעה. השהייה בג'קוזי מקלה מאוד על הצירים. לא הפעלנו את הג'קוזי אלא השתמשנו בו כאמבטיה. בזמן הצירים אני מתנועעת במים, משנה תנוחות ורוכנת קדימה, מפנה את זרם המים לכיוון הבטן והגב וזה עוזר. כשגילה מגיעה היא מכבה את האור, מטפטפת שמנים לאמבטיה, מדליקה נר ומכניסה קלטת של מוסיקה יפנית לטייפ. האווירה משתנה ברגע. אנחנו מתחילות במסע המפנק: אני שוכבת בג'קוזי, השמנים ממלאים את החלל וזה נפלא. גילה מעסה את גבי. תענוג. כשמגיע ציר אני "שוחה" במים, כל הזמן בתנועה, משנה תנוחות ונושמת נשימות בטן. כשהוא עובר אני חוזרת לעמדת המתפנקת, עוצמת עיניים ומשיטה את ידיי במים בתנועות רכות. גילה מעסה את כפות רגליי, אני מלטפת את בטני בשתי ידיי, מראה לעוברי את הכיוון מטה, במקרה שהוא לא יודע. אני קוראת לבעלי שיתן לי יד וישב איתנו. לאט לאט הוא נפתח ונכנס לאווירה. הוא יוצא מן החדר ונכנס לסירוגין. אני נותנת לו "חופש" להתחבר לתהליך לפי הרגשתו. כמובן שברגע שאני עולה למיטה לבדיקת פתיחה ודופק העובר, וזה קורה פעם בשעה בערך, הוא עומד לצדי ומחזיק את ידי. אני זקוקה לו שם. נשימות – במהלך ההריון תרגלתי "נשימות בטן" כך שבזמן הצירים אני לא חושבת על נשימות. הן זורמות מתוכי וזה מאוד טבעי לי. גילה נושפת יחד אתי. הנשיפות מלוות בקול נמוך, עמום, ארוך. ריקוד האסלה – אני יושבת על האסלה ומתחילה לנענע את האגן, אט אט מתפתחת התנועה והופכת לריקוד איטי. זה עושה לי טוב. אני מתמכרת לתנועה, עוצמת עיניים ושוקעת לתוכה. לא אכפת לי מי מסתכל, זה בכלל לא מעניין אותי. במהלך כל הלידה אני מרגישה מאוד חופשייה. אני עירומה, לא מסתובבת עם חלוק בתוך החדר. נמצאים עמי רק בעלי וגילה. המיילדת נכנסת מידי פעם. הלידה שלי פרטית ואינטימית. פרט לרופאה שנכנסת פעם אחת לשאול שאלות אף אחד לא מפריע לתהליך. הרופאה שנכנסת שואלת את בעלי שאלות על מהלך ההריון והלידה הקודמת. היא לא ניגשת אלי. רק לאחר שעה היא נכנסת שוב, מוטרדת מכך שבלידה הקודמת ילדתי בן במשקל 3.950 ק"ג. היא שואלת אם מותר לה להפריע לי, ממששת את בטני ושואלת אותי אם נראה לי שהעובר קטן יותר הפעם. "אמהות תמיד יודעות הכי טוב" היא אומרת. זה מוצא חן בעיני. אני אומרת: "כן, נראה לי שהעובר קטן יותר". אני לא רוצה להתעסק בזה יותר מידי ורוצה שתעזוב אותי בשקט. הרופאה מיידעת אותי שעצם העובדה שיולדת איננה מחוברת למוניטור רציף במהלך הלידה מקשה על הצוות לאתר מצוקה עוברית בזמן. אני אומרת שאני מודעת לכך. המחשבה מסתובבת לי בראש כמה רגעים: מוניטור רציף? מצוקה עוברית?, משקל גבוה? אני מסלקת את המחשבה ומרגישה שאני סומכת על עוברי, על גופי. יהיה בסדר. אחרי שעוברת שעה מן הבדיקה האחרונה, שהראתה פתיחה של 6 ס"מ, אני אומרת לגילה: אני חושבת שאין שום התקדמות" גילה אומרת: "תפסיקי לחשוב, את מתקדמת יופי". המיילדת בודקת. פתיחה של 8 ס"מ. היא מציעה לפקוע את המים. אני שואלת אם זה הכרחי והיא אומרת שבשלב כזה הפעולה תזרז את הלידה. היא פוקעת את המים ואני פורצת בבכי משחרר. לא יכולה להפסיק לבכות. עם המים השתחררו המון רגשות. המיילדת נבהלת: מה קרה? זה כואב? עשיתי משהו לא בסדר? גם גילה ובעלי לא מבינים למה אני בוכה פתאום. מתוך הבכי הנפלא הזה אני אומרת: "זה בסדר. אני מתרגשת כל כך. אני רוצה את התינוק שלי שיהיה עליי!". "תבכי, תבכי" הם מאשרים לי. המיילדת קובעת: המים צלולים. היא מבצעת בדיקת דופק נוספת באמצעות דופלר ואני יורדת מן המיטה וממשיכה בתנועה. הצירים האחרונים שהחלו עם פקיעת המים ארוכים יותר, כואבים יותר ואין לי כבר סבלנות. הם נמשכים בערך 45 דקות ומתערבבים אט אט בצירי הלחץ. ההרגשה מוכרת. בלידה הקודמת שכבתי במיטה ולחצתי במשך שעתיים וחצי. צירי הלחץ התישו אותי מאוד. אני נזכרת בהם. הם כאן והם כואבים. אני עולה למיטה, עומדת בעמידת שש ומנענעת את האגן. גילה מעסה את הגב התחתון בזמן הצירים. אחר כך אני מתהלכת בחדר. הצירים נעשים תכופים יותר וכאילו מתחברים זה לזה ברצף. אני עומדת, נשענת על הקיר ומנענעת את האגן ללא הפסקה. זה עוזר. הגוף שלי מבקש את התנועתיות הזו. צירי לחץ- אני עולה למיטה ושוכבת חצי על צד שמאל. לוקחת אויר ונושפת באיטיות. זה לא מקדם שום דבר. חשבתי שתינוקי יחליק החוצה. מתברר שלא, אני צריכה לעבוד קשה. הלחיצות קשות, אינן אפקטיביות וכאן אני צועקת. מנצלת את "זכותי" לצעוק בלידה ומרעידה את קירות החדר. אני חושבת שמלווי המומים במקצת. גילה אומרת לי לא ללחוץ מהפה אלא מהבטן ומביאה מראה לחדר. אני מאוד רוצה לראות הפעם את יציאת הראש והכל אבל בלחיצות אני עוצמת עיניים. זה עוזר לי להתרכז. בהפוגות אני מביטה במראה, רואה פרינאום סגור ועדיין לא מבינה איך יכול לצאת משם תינוק ללא חתך. המיילדת מעודדת, מבקשת ללחוץ חזק לכיוון האצבעות שלה. זה קשה לי. אני מאבדת ריכוז. עוד ציר ועוד ציר. אני דוחפת ברגל אחת את המיילדת, את גילה ברגל השניה והיד לוחצת חזק את ידו של בעלי. לאחר 20 דקות אני מצליחה ללחוץ לחיצות שאכן מקדמות את ראשו של תינוקי החוצה. אני מכניסה יד ומרגישה את ראשו. הוא תיכף כאן. גילה מציעה למיילדת לעסות מעט עם שמן שהבאתי עמי. המיילדת אומרת: "אין צורך. תראי איזה פרינאום נהדר יש לה!" המשפט האחרון כאילו מכניס בי כוחות מחודשים ללחוץ נכון. אני לוחצת עוד ועוד. מעבר ליכולתי אבל מתרכזת במאמץ האדיר הזה וממשיכה. המיילדת אומרת לא ללחוץ. אני מרפה. עיניי עצומות. שומעת את גילה ואת בעלי אומרים: "הנה הוא יוצא" הם מתלהבים ואני לא יכולה להגיב. אני מתרכזת בלחיצה האחרונה ו…פלופ, הוא בחוץ! תוך מספר שניות הוא שוכב עליי חם ורטוב ורועד. גוף אל גוף, ללא מחיצות. אני בעננים. עשיתי זאת! הייתה לי חוויה נהדרת. בני יצא אל העולם בלידה רכה וטובה ובריאה. אז איך זה שקרה לי כזה דבר מופלא? בזכות- התכונננות נפשית ללידה ללא התערבויות, גם על סמך ניסיון של לידה קודמת וגישה חיובית לתהליך כולו. קריאה בפורום הזה ומאמרים באתר ואיסוף רב של מידע על שיטות להתמודדות בלידה. שאבתי הרבה כוח מקריאת סיפורי הלידה כאן בפורום. תומכת לידה נהדרת, גילה רונאל. תודה תודה תודה מיילדת נפלאה, רינה, ששיתפה פעולה איתנו וכמובן בעל תומך ורגוע. אפי נו אחד. הבלון הכחלחל, ידיד נפש יקר. לא יודעת אם עזר או לא – שתיית תה פטל החל משבוע 36. החל משבוע 37 נטילת כמוסות שמן נר הלילה. וגם קצת מזל – כי בכל זאת לא הכל תלוי בנו. בלי עין הרע המסר שלי אליכן, בנות יקרות, הוא להאמין בעצמכן ובגופכן והכי חשוב חלמו חלום, פנטזו תסריט לידה ובסופו של דבר ברגע האמת זרמו עם גופכן. הוא יודע, אין חכם ממנו. גם אסרטיביות תועיל בכל מצב. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 31/7/2002  14:35 ןכעת כמה מלים טובות על מחלקת היולדות וחדרי הלידה של "מאיר": - *מאיה* 31/7/2002  14:49 מזל טוב! איזה סיפור נפלא ומחמם את הלב! (חום כיפי, לא כמו בחוץ...) ל"ת - מיכל ל 31/7/2002  15:21 איזה סיפור... - רותם ושות' 31/7/2002  15:57 איזה סיפור ! אני יושבת פה ומטפטפת ... גם אני כ"כ רוצה . הלוואי שיכולתי לקחת דולה. טוב - אולי בפעם הבאה נוכל. המון אושר. ל"ת - עדי 31/7/2002  18:52 וואו מאיה איזה יופי, לידה מופלאה, מאחלת למשפחה כולה שימשיך להיות רך וטבעי וזורם, שיהיה כיף ! לת - זהר 31/7/2002  20:37 הי, גנבת לי את הלידה - ורד 31/7/2002  21:9 נהדר... המון מזל טוב והמשך נפלא. לת - הדס 31/7/2002  21:27 שיהיה במזל טוב והרבה אושר. מה יש לכולן מהתירוש בזמן הלידה איזה סגולות מיוחדות יש לו? ל"ת - חגית 31/7/2002  22:30 הי ורד, ולי "גנבת" את המילים מהפה (-: ומאיה - המון מזל טוב, שמחה שהייתה לך חוויה טובה, הרבה אושר ובריאות לכולכם (ל"ת) - אסנת ש. 31/7/2002  23:30 תודה על הסיפור המרגש והרבה מזל טוב! - דנה השניה 31/7/2002  23:58 נפלא! פשוט מקסים, לתלות ולמסגר כלידה לדוגמא. רק אושר אושר אושר! ל"ת - איריס גוב 1/8/2002  0:52 באמת כל הכבוד, נתת לעצמך לזרום! המון מזל טוב! (ל"ת) - סאלוש 1/8/2002  8:16 מאיה תודה רבה, סיפור שגם עושה טוב על הבוקר וגם גורם להמון אופטימיות, אני בטוחה שעם גישה כמו שלך גם ההמשך יהיה מוצלח מאד, מאחלת לך אושר לרוב ל"ת - Adi 1/8/2002  11:22 למאיה, תודה על סיפור לידה מקסים. מזל-טוב. ל"ת - יעל.ש. 1/8/2002  11:41 מיה,מאחלת לך שהגידול של גיל יהיה נהדר כמו הלידה! ל"ת - דנה 1/8/2002  11:42 סליחה,ברחה לי ה-א' מהמאיה. ל"ת - דנה 1/8/2002  15:20 יחסית לבית חולים זה די בסדר - שרה 1/8/2002  16:31 שרה זה לא שאלה של לעצבן את פשוט מפספסת את הפואנטה ! - זהר 1/8/2002  21:46 לזהר - שרה 1/8/2002  21:47 מאיה - המון מזל טוב! וזהר - אני איתך. כל מילה בסלע! (לת) - פולינה 1/8/2002  21:54 מאיה - כמה? - אמא 10 2/8/2002  0:58 מאיה עם הכוכבים - נפלא - כן ירבו 'מפונקות' כמוך. מזל-טוב ואושר רב - רותי קרני הורוביץ

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש