ניצן נולדה לפני חודשיים בדיוק, בסופו של היריון ראשון. ללידה שלה קדמו כמה חודשים שבהם קראתי הרבה (בעיקר את הספר "טבעי ללדת", הלוך ושוב) וגיבשתי את הרצונות שלי בקשר ללידה. התכוננתי ללידה: תרגלתי תנוחות ונשימות, הכנתי חומר כתוב על כל שלב בלידה ומה כדאי לעשות במהלכו, הרכבתי תיק ללידה ותוכנית לידה (שהייתה אמורה להישאר בתוך התיק, ורק להיות תזכורת לחיים, בעלי, בנוגע לרצונות שלי, כדי שייצג אותי מול הצוות הרפואי), התעמלתי ושתיתי תה פטל, וגם עשינו עיסוי.
בוקר אחד, בתחילת השבוע הארבעים, התעוררתי עם מה שנראה כמו ירידה של מעט מים. לא הייתי בטוחה אם מדובר במים או בבריחת שתן, אז שמתי טמפון לעשר דקות ונוכחתי שבאמת מדובר במים. הערתי את חיים וארזנו את התיק. מאותו רגע ירדה עלי שלווה למשך שעות רבות. אני מרגישה שזו הייתה מין התגייסות של הנפש, שנועדה לאפשר לי להתמודד עם חווית הלידה, שבסך הכל הפחידה אותי מאוד.
נסענו להדסה הר הצופים ושם בדקו אותי. הם לא הצליחו להחליט אם הייתה ירידת מים, אבל התברר שכך או כך, אני קרובה מאוד ללידה. שלחו אותנו לעשות אולטראסאונד ולהסתובב במשך שעתיים. כשחזרנו, המיילדת בחדר הקבלה החליטה לקבל אותי ללידה. היא אמרה שחבל לה לשלוח אותי הביתה בשלב זה, כי תוך כמה שעות אצטרך לחזור לשם ממילא, וחוץ מזה, בדיוק התפנה חדר הלידה השווה והיא רוצה שאני אקבל אותו (חדרי הלידה בהדסה הרה"צ לא מי יודע מה, אבל יש חדר אחד מרווח יחסית עם חלונות שצופים על ירושלים, ואותו שומרים ליולדות בלידות ראשונות).
המיילדת הזו גם עשתה לי סטריפינג וחוקן. היא לא הכריחה אותי, אבל בהחלט הייתה מאוד נחושה בעניין. היא מחתה על המוניטין השלילי שיצא לסטריפינג – "אני אוכיח לך שזה לא כואב" – ובאמת לא כאב. שתי הפרוצדורות אמורות לזרז את הלידה אז לא התנגדתי, כי באותו שלב חששתי שיתנו לי פיטוצין, בגלל ירידת המים. החוקן לא היה נורא.
עכשיו הגיע הזמן לשדך לי מיילדת. לא ביקשתי במפורש מיילדת בגישה טבעית (את זה אעשה בלידה הבאה), אבל אני חושבת שהמיילדת שקיבלה אותי ללידה קלטה את הגישה שלי ובחרה את המיילדת בהתאם.
התמקמנו בחדר הלידה. התחלתי להרגיש את הצירים ככאבים עמומים בגב התחתון וחיים התחיל לעסות לי את כפות הרגליים. ואז נכנסה לחדר המיילדת שלנו, מריון, הציגה את עצמה ואמרה לחיים שמייד כשתגמור את הפרוצדורות ההכרחיות היא תלמד אותו איך ואיפה כדאי לעסות. הייתה לנו כימייה מיידית אתה. הרגשנו שאנחנו בידיים מצוינות. אחרי חיבור למוניטור, בדיקה ווגינלית והכנסת עירוי, מריון קיימה את ההבטחה - עשתה לי בעצמה עיסוי רפלקסולוגי, וגם לימדה את חיים איפה ללחוץ כדי לזרז את הלידה. בנוסף, היא טפטפה לי על הלשון "רסקיו רמדי" (שלה) אחת לשעה. אחר כך סיכמנו שנצא להסתובב למשך שעה, ומריון הציעה שאשתה מיץ תפוחים קר.
ירדנו והסתובבנו בגן של הדסה. הצירים כאבו יותר ויותר. שתיתי מיץ תפוחים ובכל ציר מצאתי תנוחה מתאימה ועיסיתי את עצמי בגב התחתון, או הנחיתי את חיים איך לעסות אותי. זו הייתה שעה קסומה של קירבה, תחושה שאנחנו בתוך משהו מדהים שעומד לשנות את חיינו. לאורך השעה הזו וגם לאחר מכן התמודדתי עם כל ציר בנפרד ולא חשבתי לרגע קדימה, מה יקרה כשהכאבים יתגברו. גם זה היה מנגנון שסייע לי מאוד להתמודד עם החרדה.
חזרנו לחדר הלידה – מוניטור, בדיקה ווגינלית, ושוב נשלחנו להסתובב לשעה. כשנשלחנו לסיבוב השלישי הכאבים כבר היו מאוד חזקים, וסוכם שהפעם נישאר בחדר הלידה. ישבתי על כורסא ודיברתי עם חיים, ובכל ציר התרוממתי והתחלתי להסתובב בחדר ולמצוא את התנוחה והנשימות. נכנסו להציע לי אפידורל או גז צחוק וסירבתי: עמדתי בכאבים, זה לא היה סיוט והרגשתי סיפוק עמוק מעצם ההתמודדות. תחושה טובה שאני בוטחת בגוף שלי.
ברבע לארבע אחרי הצהרים, רבע שעה לפני סוף המשמרת של מריון, הייתי בפתיחה של 8 ס"מ ומריון החליטה לפקוע לי את שק מי השפיר כדי לזרז את הלידה. אני חששתי שאם תהיה עלייה פתאומית ברמת הכאב לא אוכל לשאת זאת, וגם למריון הייתה התלבטות והיא דחתה את הפקיעה עוד ועוד, אבל בסוף היא עשתה את זה. את הפקיעה עצמה לא הרגשתי, אבל מייד הייתה עלייה דרמטית ברמת הכאב, מלווה בתחושת פאניקה. איך אעמוד בכאב הזה? הרגשתי גם שאני חייבת ללחוץ, אבל ידעתי שאני עוד לא בפתיחה מלאה ולא הבנתי איך אצליח לא ללחוץ. עכשיו ההרגשה כבר לא מוחשית לי, אבל מייד אחרי הלידה אמרתי על הרגע הזה שהרגשתי כמו חיה ששוחטים אותה. אימה קיומית. התחלתי להתפתל ומריון נתנה לי גז צחוק, שלא שיכך את הכאב אבל שיכך את הפאניקה. (בדיעבד אני חושבת על כל הויכוח בנושא "אפידורל - כן או לא", שנשים שמדברות על כאבי התופת שהן חוו בלידה עדיין יכולות לדבר על כאבים בעוצמות שונות לחלוטין. יש "כאבי תופת" שאפשר לשאת אותם, ויש "כאבי תופת" שלא).
אמרתי שאני רוצה ללחוץ ומריון בדקה ואישרה שאני יכולה. כלומר – אחרי הפקיעה התקדמתי מיד לפתיחה מלאה. ואז החל שלב הלחיצות. מצד אחד – הכאב היה נורא. מצד שני – ידעתי שהסוף קרוב והייתה לי משימה, להוציא את ניצן החוצה, וזה מאוד הקל. שכבתי על הגב (לצערי לא הצלחתי להזיז את עצמי לשום תנוחה אחרת), לחצתי וצעקתי. כששאלו אם אני רוצה לגעת בראש שלה צעקתי "לא! אני רוצה ללחוץ! כל זה נמשך 25 דקות ואז יצאה ניצן והתבוננה בי בעיניים פקוחות, עיניים כהות וקצת מלוכסנות - כמו שלי. זה היה רגע שלא יאומן. תחושה שפשוט קרה לנו נס. הדבר הזה, לידה, שהוא הכי יומיומי ואוניברסלי, הוא פשוט נס.
זהו. תפרו אותי בסבלנות (היה חתך חיצוני קטן, למרות ההשתדלות של מריון, וקרע פנימי די גדול), ומשם והלאה התחיל סיפור אחר לגמרי, סיפור שיימשך מכאן והלאה לכל החיים.
|
תוכן ההודעה:
|
